טקס חלוקת אות המציל היהודי, קיבוץ הזורע, 13.12.2022

בים שלישי, 13.12.2022 התקיים בקיבוץ הזורע, שהעמיד לרשותנו את אולמו הנאה,  טקס מרשים בו הוענקו 210 אותות של המציל היהודי. זכינו גם ששלושה ממקבלי האות השתתפו אתנו וקיבלו אותו בעצמם.

נשיא המדינה יצחק הרצוג, ברך את הכינוס מעל מסך וידאו.

כמו כן נשאו דברים, דוד גור, אריה ברנע, יובל אלפן, ע"ד אלן שניידר, מנהל המרכז העולמי של בני ברית בירושלים,  אלוף (מיל) אליעזר שקדי שקיבל את האות בשם אביו.  נפתלי דרעי – מזכ"ל מועצת תנועות הנוער

את הטקס הנחה פרופ' גדעון גרייף.

 

 

דבריו של דוד גור, יו"ר העמותה לחקר תנועות הנוער החלוציות בהונגריה

 

חברים, אנשי המחתרת

הבנים של אנשי המחתרת, מקבלי אות

המציל על פועלם של הוריכם

אורחים נכבדים – Distinguish guests

 

השמעתם  על "מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה" ב-1944 ?

אני אחרון הפעילים של "המחתרת" שעוד בחיים.

אני מתאר בפניכם את פעולות "המחתרת" :

שיגור 200 שליחים לשלוש מאות קהילות, גטאות ופלוגות עבודות כפיה, להזהיר ולהציל. השליחים הביאו כסף, תעודות וכתובות בבודפשט.

הברחת 15,000 יהודים צעירים לרומניה, הצלתם מפני שילוחם לאושוויץ וממוות בטוח.

הקמה והפעלת 55 בתי ילדים, הצלת 6,000 נפשות, ילדים ומטפלים.

הדפסה והפצת תעודות חסות שוויצריות (שוצפסים) בעשרות אלפים, לכל דורש.

אספקת מזון וחומרי הסקה, בליווי ובאבטחת אנשי המחתרת: לבתי הילדים, ל-"בית הזכוכית", ל-"בתים המוגנים" ולגטו הגדול בבודפשט.

שיתוף פעולה וסיוע להתארגנויות האנטי- נאציות המקומיות, הלא-יהודיות.

המחתרת היחידה בכל רחבי אירופה שנשלטה בידי הגרמנים בתקופת מלחמת העולם השנייה – שכל תנועות הנוער הציוניות המקומיות התאחדו, הקימו ארגון משותף ("המחתרת") שפעל בהרמוניה ובסולידריות להצלת יהודים בהצלחה מרשימה.

ותיקי המחתרת משנת 1944 בהונגריה הקמנו ב-1984 בישראל את "העמותה לחקר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה", במטרה לאסוף כל חומר הקשור בפעילות המחתרת של 1944, ביוגראפיות, מאמרים, מחקרים. ליזום מחקרים, להפיק סרטי תעודה, לשמר ולפרסם את קיומה, את משמעותה, את פועלה, את מפעלי ההצלה הייחודיים , ולהנחיל אותם כמופת לדורות הבאים .

אכן "העמותה" הספיקה להוציא 20 ספרים בשפות עברית, אנגלית והונגרית. הפיקה 15 סרטי תעודה. העמותה הקימה Face book באינטרנט וכן אתר באינטרנט בעברית. הרגום אתר האינטרנט לאנגלית נמצא בתהליך מתקדם.

הארכיון העשיר של "העמותה" שנאסף במשך כמה עשורים, צועד עם הזמן, כעת מתבצע תהליך מזורז של דיגיטליזציה. הספרים, המסמכים הרבים והתכתבויות בשפות שונות יעמדו בקרוב באתר האינטרנט לרשות הקהל המתעניין בישראל ובכל רחבי תבל.

אני יו"ר הפעיל של העמותה מאז היוסדה. במשך הזמן צמח דור שני בעמותה שתורם רבות ומבטיח את עתידה של העמותה ואת זכרו של מפעל ההצלה הייחודי של "מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה" בתקופה האפלה של השואה. בני ברזילי הבמאי היצירתי של סרטי התעודה, יוסי גונדה המוביל והמטפח את אתר האינטרנט , יובל אלפן הפעיל בתחומים רבים בהצלחה. ארגון הטקס הנוכחי עדות לכך. הרשימה לא שלמה.

העמותה פועלת בשיתוף עם הארגון "יהודים הצילו יהודים" או כפי שזה מוכר יותר ה-JRJ (Jews Rescued Jews) עם הדמויות כחיים רוט המייסד האגדי של  JRJ, אריה ברנע המבריק היו"ר הנוכחי ואלן שניידר, מנהל המרכז העולמי של בני ברית בירושלים שמוצא פתרון לכל בעיה. הודות לפעילות המשותפת זכו בעבר כ-150 וזוכים היום כ-200 אנשי מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה בהכרה ובהוקרה כ-"מציל יהודים".

ואיך מצאנו את אנשי המחתרת ? לקראת יובל השישים לאירועי "המחתרת"  קיבלתי על עצמי את המשימה הכמעט בלתי אפשרית, לאסוף, לראיין, לחקור את קורותיהם של אנשי המחתרת, שפועלם טרם זכה לפרסום. כך נולד הספר: "אחים להתנגדות ולהצלה". שכולל מאות אנשי המחתרת, תמונותיהם וקורותיהם. ספר זה שפורסם ב-2004, מהווה מקור יחידי לתיאור פעולתם ולזכאותם של אנשי המחתרת לאות המציל היהודי.

בארצנו, שסועת הקרבות, שולט האתוס של האיש האוחז בנשק ונותן את דמו למען המדינה. לצידו, אתוס המציל טרם זכה להכרה ראויה, אפילו שהמציל היהודי סיכן את חייו ביודעין למען הצלת יהודים אחרים, שלא היכיר אותם.

 

דור דור ומאבקיו. כל דור גם משאיר מאבק לדורות שאחריו. אנו דור "המחתרת" השארנו לכם להשלים את המאבק למען ההכרה המלאה של אתוס ההצלה.

תהיו גאים במעשיהם של דור "המחתרת" ואל תותרו.

 

 

דבריו של אריה ברנע יו"ר הוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים

גבירותיי ורבותי!

אילו החליטה הוועדה שלנו לכנס לא את משפחותיהם של המצילים מהונגריה,  אלא את משפחותיהם של הניצולים – לא היינו יכולים לעמוד בכך בכל התנועה הקיבוצית, בצפון ובדרום, אין מקום מספיק באולמות התרבות. המחשבה הזו מבהירה את ההישג הגדול של מצילי הנפשות שאלפים ורבבות מבני ארבעת הדורות חיו וחיים בזכותם.

כשצפינו בסרטון הברכה של נשיא המדינה, לרגע קט השתררה חשכה על המסך. ייתכן שמישהו חשב שמדובר בתקלה טכנית בלתי-חשובה, אבל אני מבהיר שהכל היה מתוכנן: החושך השתרר בצדק ברגע שבו אמר הנשיא שתנועות הנוער ירדו למחתרת

תודה מקרב לב לכל החברים הרבים שתרמו ותורמים לטקס שלנו, ובהם חברי ועדת המשנה שקיבלו את ההחלטה בדבר זהותם של מקבלי האות לאחר דיונים ארוכים והתלבטויות לא פשוטות: חנה ארנון, עידו גלעד, ד"ר מרדכי פלדיאל, המרכז עו"ד אלן שניידר, ולאורך תקופה ממושכת – נעה גדרון.

תודה מיוחדת לדוד גור, מציל נפשות, יושב ראש העמותה לחקר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה, אשר משמש גם כחבר בוועדה שלנו. אנחנו מעריכים הערכה גדולה את פעלך, ואתה מורנו ורבנו.

תודה מקרב לב לחברי יובל אלפן, סגן היושב-ראש של העמותה לחקר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה ושל הוועדה להוקרת המצילים גם יחד. יובל הקדיש לטקס הזה שעות אין-ספור ביום ובלילה. עסק בכל הפרטים מכל הזוויות וגילה מסירות יוצאת-דופן. יובל, אם אביך מביט עלינו ממקום כלשהו, ברור לי שהוא גאה בך מאוד.

חשוב להדגיש שהוועדה שלנו עוסקת בהצלה שנעשתה בכל ארצות השואה, למעלה מ-20, ובין השאר מעניקה את אות המציל לגיבורים יהודים שפעלו בשטח שמהונגריה ועד מרוקו.

בתקופה הקרובה נשלים את הקמתו של מרכז למורשת המצילים מכל הארצות שאותו נחנוך כאן, בקיבוץ הזורע: בקיבוץ פועל מאז 1951 מוזיאון לאמנות המזרח הרחוק הקרוי על שמו של וילפריד ישראל מגרמניה. וילפריד תרם למוזיאון את האוסף הראשוני, וכמו-כן היה מציל נפשות גדול. השותפות שלנו מטעם המוזיאון נמצאות כאן באולם: המנהלת נורית אשר והאוצרת שיר יאמגוצ'י-מלר.

לשם מה אנחנו מבצעים את הפעולות האלה?

לכאורה, כדי לבטא את תחושת החובה שלנו להביע הוקרה מול המצילים עצמם, למשל – ארבעת המצילים מהונגריה הנמצאים באולם, וכלפי בני המשפחות. נוסף לכך אנו רוצים לתרום לזיכרון של פרשה מופלאה זו בדורות הבאים. אבל זה איננו העיקר.

העיקר הוא המשמעות שאנחנו, ואולי גם הדורות הבאים, מייחסים ונייחס להצלה. קיימת אפשרות שבעתיד לא יזכרו הילדים והמבוגרים תאריכים, שמות אנשים ושמות מקומות. נשיג את מטרתנו אם הם יקשרו את הסיפורים האלה לערכים שאותם אנו רוצים להנחיל: המשך קיומו של העם היהודי וערך חיי האדם. למען ערכים אלה פעלה המחתרת. ייתכן שבעתיד לא יזכור אדם את פרטי סיפור הגבורה ששמע בילדותו, אבל יחוש את ההשראה ששאב מהסיפור הזה, והיא תעלה בליבו כדי לכוון ולחזק אותו בשעת חירום, ואפילו בזמנים רגילים.

מטרתנו העליונה איננה שכל ילד ומבוגר בעתיד יכירו את הפרטים ההיסטוריים,אלא שילמדו מהמצילים להתנהג, לגלות אומץ, תושייה ומנהיגות למען הערכים הלאומיים והאנושיים.

כולנו מעריכים את הצעירים שמרדו בנשק נגד הנאצים. הם התעלו על עצמם כדי לפעול למען כבודו הלאומי של העם היהודי והציבו מופת. אבל המחתרת בהונגריה קיבלה החלטה כבירה: לא לעסוק בלחימה בנשק למען הערך הזה, אלא להציל חיים. זה המופת שבו אנו עוסקים הערב.

אנו שולחים מכאן קריאה למורי ישראל שחלקם יושבים כאן באולם: ספרו לתלמידיכם את סיפור ההצלה, ולו פעם בשנה, בשיעור היסטוריה או בשיעור מחנך, והשתדלו להציב את ההצלה כמופת מרגש בעבור ילדים. אם נפעל בעתיד לאורו של המופת הזה – מדינת ישראל, העם היהודי והחברה האנושית יתגברו על קשיים גדולים ויעלו מעלה-מעלה.

 

דבריו של יובל אלפן, סגן יו"ר הוועדה להוקרה ופעיל בעמותת המחתרת של תנועות הנוער

ערב טוב,

התכנסנו כאן היום כדי להוקיר את חברות וחברי מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה. להוקיר את מאבקם, את גבורתם, את ההצלה הענקית שביצעו לטובת העם היהודי. נעניק למאתיים ותשעה (209) מהם, שלצערנו הגדול רובם כבר אינם בין החיים, את אות ההוקרה של המציל היהודי. אזכיר כאן, ש-126 חברות וחברי המחתרת כבר זכו לקבל את האות בשנים קודמות.

אנו, קרובי המשפחה, פעילי העמותה ותומכיה, מודים לוועדה להוקרת יהודים שהצילו יהודים בשואה ולבני ברית העולמית על הענקת אות ההוקרה, ובמיוחד על ההכרה שאתם מעניקים לאותה הצלה, הגדולה ביותר בתולדות השואה, שמשום מה נעלמה מהתודעה הציבורית, ואין לה הד.

אני ניצב כאן היום בהתרגשות גדולה ובגאווה אמיתית לייצג את כל מאתיים ותשעה הנשים והגברים, שהיו צעירים בגילם וברוחם, ופעלו בתבונה, בתושייה, בשׂוּם-שכל ובגבורה עילאית, בתנאים של אֵימה ובימים של רצח והשמדה כל זאת כדי להציל. ואני מקבל את האות גם בשם אימי, טובה אלפן, ובשם אחיותיו של אבי שושנה יער ואלה פולטין.

 אנשי תנועות הנוער החלוציות בהונגריה החליטו במודע שלא להתקומם. לא לתפוס בנשק כאשר פלשו הגרמנים להונגריה ב-19 למרץ 1944. הם החליטו לנסות להציל את חבריהם, את בני משפחותיהם ועוד ועוד מבני עמם. להציל כמה שיותר יהודים. הם שלחו שליחים להזהיר את הקהילות היהודיות בעשרות ובמאות ערי השדה. במבצע  ששם הצופן שלו היה "טיול", הבריחו אלפי צעירים וצעירות את הגבול מהונגריה לרומניה. הם פעלו מתוך בית הזכוכית והסתירו שם כ-3000 בני אדם. במבצע נועז ומתוחכם שחררו מהכלא המרכזי מאה ועשרים מחבריהם שנתפסו.

עשרות מהם יצאו לרחובות הקטלניים יום יום ולילה לילה, כדי למצוא לנרדפים מקומות מחבוא ומסתור, מזון, לבוש וכסף. סיפקו ניירות זיהוי שאיפשרו הישרדות לאלפי הדורשים, וחילצו אלפים מציפורני כנופיות "צלב החץ". כתב לי מישהו לפני מספר ימים: "תחשוב על זה, שהאינסטינקט במצב הזה הוא למלט את עצמך, ויָפָה שעה אחת קודם, ואילו החבורה הזאת של המצילים הייתה שם מההתחלה ועד הסוף, עם סיכונים לחייהם לא ברמה יומית אלא שעה שעה. זה בלתי נתפס!"

אחרי ההפיכה של אנשי צלב החץ ב-15 באוקטובר 1944, כל ניסיון לחולל מרד או התקוממות מזוינת בתנאים ששררו אז בהונגריה, משמעותם הוודאית הייתה השמדת יהודי בודפשט. "אנחנו החלטנו בראש צלול", כך אמרו, "כי משקלו של כל יהודי ניצול, כל ילד, נער ונערה עולה לאין שיעור על כמה תשבחות שיירשמו בתולדות עם ישראל על מחוללי מרד אמיצים שהקריבו חייהם.

רבים נפלו, עונו ונרצחו במילוי משימתם. איש מהם לא ציפה למדליה או ביקש הכרה. הם ביקשו להציל ולהינצל. במעשי גבורתם ההרואיים הם הצילו רבבות יהודים! לכאורה, מה הרבותא בהצלת אדם בודד, נפש אחת בישראל? מה העניין הגדול בהפעלת אדם במחתרת? והרי מי שמצייד את חברו בניירות ושולח אותו לפעולה, כאילו שלח אותו לחזית, והתירו כל כולו "חשוף בצריח" (והצריח, במקרה זה הוא רק תעודה לא מקורית ומקומטת…).

"מה עשיתם בכלל?" שאלו את חברות וחברי תנועות הנוער שעלו לארץ מהונגריה. "בסך הכול זייפתם תעודות?" בארצנו הקטנה לקחו את הדברים כמובנים מאליהם. כאילו כלום לא נעשה. הצלה היא דבר המובן מאליו!                                                          באחד מנאומיו אמר אבי, משה אלפן, ז"ל, ואני מצטט:

"במצב שבו היינו נתונים באותם ימים גורליים הייתה למשוואה המוסרית רק תשובה אחת: ערכם של החיים שווים למספר הנפשות שאתה יכול להציל". ואז אמר- ואולי קצת בבוטות:

"הצלה היא עניין אפור, לעומת דם שהוא אדום!

והוסיף ושאל בדרכו הנוקבת:

"כמה יהודים צריך להציל כדי לקבל שורה של כבוד בהיסטוריה?"

יצחק הרבסט (מימיש), שֶכּוּנָה בפי חבריו, "מר מחתרת" כיוון שהיה אשף בהסתוות ובהתנהלות, ולימד את חבריו איך להתנהג, מה ללבוש, כיצד להיטמע ולא לבלוט בשטח. הוא היה שואל:

"מה עדיף? שורה שתיכתב בהיסטוריה, או אולי יישוב שייבנה על שמי בארץ ישראל? או עדיף לי לבנות בעצמי יישוב בארץ ישראל במו ידי?" להם התשובה הייתה ברורה מאוד.

לצערי לא הוקם עד היום, שום יישוב או מוסד, שום יד וזיכרון לאותה גבורה מיוחדת של תנועות הנוער הציוניות בהונגריה, ולכבודן של פעולות ההצלה האדירות שביצעו. אפילו לא נקרא רחוב, כיכר או סמטה על פועלם.

אין בציבור מודעות ואין גם הבנה עד היום, למניעיהם ולמחשבותיהם של המצילים היהודים, ולנכונותם להקריב את חייהם למען הזולת. לא הייתה זו חובתם לעשות כך!! הם שעו למצפונם האישי, הקבוצתי והתנועתי ונקטו יוזמה. לקחו אחריות ועשו את המעשה, אולי הנאצל ביותר של בן אנוש: הצילו בני אדם. במעשיהם נתנו אותם לוחמים חשאיים – דוגמה לסולידריות יהודית והומנית.

יושקו מאיר, אחד מגיבורי המחתרת, התחפש במדי "צלב החץ" וחילץ חברות וחברי מחתרת במצוקה. הוא מסר וחילק מאות כתבי חסות לאנשים שהוצעדו ב"הצעדות המוות". בספרו "דרכו של לוחם",   כתב כך: "…אך אם לקחו חלק אנשי המחתרת החלוצית בניצחון ההיסטורי, הרי שאת הקרב על ההיסטוריה הם הפסידו!"

"מדוע לא מרדתם?" הם נשאלו-נחקרו, בדרגת האשמה וחוצפה גוברת והולכת: "כמה נשק היה לכם? מדוע לא התכוננתם?" ואז נשאלת השאלה בספרו, ואני מצטט:

"וכי מה יכלו לומר אז רפי פרידל ומשה אלפן, מנהיגי המחתרת, ויושקה מאיר, שלשווא הכין עצמו לקרב שלא מומש לעולם. ארץ ישראל, מדינת ישראל נזקקה אז לגיבורים מתים! ואילו הם בעוונותיהם הביאו להם יהודים חיים. הם, שכל מלחמתם הייתה מכוונת להבטיח את עתיד עם ישראל, סירבו להפוך את חייהם ומותם לאגדה ארץ ישראלית, ועל כך נאשמו."

"ידענו:" הם אמרו: "עם ישראל לא יתקיים ללא יהודים! יש להציל כל נפש בישראל, לעקור כל יהודי מציפורני חיית הטרף, בכל מחיר ובכל דרך. לא עת לקידוש השם – אלא עת לקידוש החיים".

המעמד הזה, כאן היום, הוא חלק מתהליך של הכרה בגבורתם של אותם מצילים יהודים, שפעלו במדינות השונות, תחת השלטון הנאצי, ביניהם בהונגריה, כדי להציל את בני עמם. כנס זה הוא חלק נוסף  של הפנמה בגודל מעשיהם.

התעודה שמקבלים היום קרובי המשפחה בשם הוריהם, והכבוד שאנו מעניקים גם לאלה שאינם כבר עימנו ולא הצלחנו למצוא את קרובי משפחתם, היא מעשה מוסרי והומניטרי שיחזק את המורשת של גבורתם ואת אתוס ההצלה.

הטקס כאן והיום עם הקהל הגדול הזה מרגש וממלא את הלב בגאווה.

תודה לכולכם שבאתם, לבני המשפחות של מקבלי האות, לנציגי תנועות הנוער שהגיעו, לנציגי הקיבוצים שהגיעו לקבל את התעודה עבור חבריהם שלא נמצאו קרוביהם, תודה לכל אלה שלוקחים חלק באירוע מרגש זה.

תודה גדולה לעו"ד אריה ברנע – יו"ר הוועדה להוקרת יהודים שהצילו יהודים בשואה – שיזם את המפעל של מתן הוקרה ביחד לכֹּה רבים, ואת המאמץ לבדוק את מעשיהם של המועמדים, ולאשרם באמצעות הקריטריונים שנקבעו.

תודה לאלן שניידר מנכ"ל בני ברית העולמית בירושלים שהוא מנוע להעלאת התופעה של יהודים מצילים יהודים שפועל בנושא כבר 20 שנה יחד עם חיים רוט (שהיה יוזם מתן ההוקרה) .

תודה לדוד גור, יו"ר "העמותה לחקר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה", מאחרוני פעילי המחתרת, הנמצא עימנו, שיצא יחד עם חבריו לפני שנים רבות למסע של העלאת ההכרה באותה קבוצת צעירים ייחודית.

אני רוצה להודות לצוות המצומצם שעזר בהפקת הכנס – לאפרים כהן, לעמי קילון ולדני בנשלום, שלקחו על עצמם בין היתר את מסע החיפושים אחרי קרובי המשפחה כמשימה אישית ומטרה עליונה להגיע לכמה שיותר, ואכן הצלחנו למצוא  יותר מתשעים משפחות של מקבלי האות והודות לכך הגיעו היום מתוך הקהל הרב הזה, יותר מ- 300 בני משפחה לטקס.  זה פשוט מדהים בעיניי.

בשנת 1981 נקראתי למילואים כלוחם בקומנדו הימי למבצע חשאי ביותר של הצלת יהודים מאתיופיה. נחתנו בחוף הסודני ב־20 סירות גומי והוצאנו משם כ־300 יהודים שממשלת ישראל החליטה להצילם. במהלך הפעולה ירו הסודנים על הכוח שלנו. בהוראת המפקד לא השבנו אש ולא הסתערנו. פעלנו כדי להציל, ועשינו הכול כדי לזרז את העלאת הילדים, הנשים והגברים על הסירות, ולצאת לים כדי להביאם אל האונייה "בת גלים", שעל סיפונה המתין צוות גדול של אחים ורופאים שטיפלו בניצולים בצורה מופלאה.

אנחנו היינו חיילים מאומנים! ואחרינו, כך ידענו, עמד כל צבא ההגנה של מדינת ישראל בכוננות, למקרה שמשהו ישתבש.

מדוע? אני חוזר ושואל את עצמי, "מדוע נחשבים 'מבצע משה' להוצאת יהודים מאתיופיה והעלאתם ארצה למבצע בעל חשיבות לאומית, ומדוע מבצעים סודיים דומים של אנשי המוסד להצלת יהודים ממקומות שנשקפה להם סכנה, ממרוקו, מעירק, מתימן ומסוריה, נחשבים וידועים כמבצעים חשובים והרואיים? ואילו מבצע ההצלה של המחתרת בהונגריה, עוד טרם המדינה, לא מוכר כמעט?

מדוע לא שאלו את אותם נרדפים שהגיעו לארץ מהמדינות שבהן היו היהודים במצוקה גדולה – מדוע לא מרדתם? ואילו את הורינו חזרו ושאלו – מדוע לא התקוממתם?

בהונגריה פעלו אנשי המחתרת כדי להציל יהודים! הם לא היו חיילים מאומנים, ולא היה להם שום גיבוי. אף לא מאחד. ובכל זאת הם גייסו את עצמם למילואים של העם היהודי. הם החליטו לא לאחוז בנשק, כי לא היה לכך כל סיכוי, אלא החליטו במודע להציל את שארית הפליטה. רובם פעלו במשך תקופה ארוכה במסווה, במידור ובסיכון יומיומי ושעה שעה. רבים מהם יכלו להימלט ולהציל את נפשם.

הדעת לא תופסת, מדוע מעשיהם של אנשי תנועות הנוער החלוציות בהונגריה לא מוכרים כמעט ומבצעיהם לא נתפסים כאתוס של גבורה שיש לחנך לאורה?

וסיפור קצר לסיום: לאבא שלי ולאבא קובנר, ממנהיגי המחתרת מגטו וילנה – שניהם חברי אותה תנועת נוער "השומר הצעיר" היה ויכוח עקרוני נוקב שנים רבות. קובנר טען כי תנועות הנוער בהונגריה היו צריכות למרוד ולתפוס בנשק! משה אלפן טען כי לא היו להם התנאים לכך, וגם כי סוף המלחמה כבר היה באופק, וכבר היה ידוע כי לא נשארו כמעט יהודים באירופה. "אנחנו חשבנו", כך אמר, "כי חייבים להציל את מי שניתן".

בסוף ימיו אמר אבא קובנר לאבי:  "אתם צדקתם!"

ההוכחה שאנשי מחתרת ההצלה בהונגריה צדקו מונחת כאן לפנינו. ההוכחה היא אתן ואתם, קרובי המשפחה של המצילים, ודור ההמשך שלכם, שנמצאים כאן עמנו היום.

אני מקווה שהטקס היום בשם הגיבורות והגיבורים, המצילות והמצילים, יצליח להבקיע את חומות השתיקה והתודעה הציבורית. מקווה שנצליח במאבק על תיקון וצדק היסטורי – והכרה במעשיהם בימי האימה בהונגריה בשנת 1944.

המורשת שלהם חייבת להיות דוגמה ומופת בעם ישראל.

אני מזמין אתכן ואתכם להצטרף למאבק הזה.

תודה לכולכם על השתתפותכם.

ערב טוב.