הצטרף לתנועה בגיל צעיר, בעת שלמד בבית הספר למסחר, והיה לפעיל במחתרת.
ב־1943 השתתף בכינוס בצ׳ילֶבֶּרץ (Csillebérc) ושמע הרצאה של ישראל (רז׳ו) קסטנר על הסכנה שנשקפת ליהודים. בעקבות זאת נסע לקולוז׳וואר בשליחות תנועתו כדי להזהיר את יהודי העיר מפני הצפוי להם. בקולוז׳וואר נפגש עם ארנו מרטון, עורך העיתון ההונגרי ׳אוי קלט׳ (Uj Kelet), עם הרב הראשי של העיר, ד״ר משה כרמלי-ויינברגר, עם ארי מנדל וחברי תנועה נוספים ויחד התארגנו לפעולה. הם הגיעו למסקנה שאין אפשרות לארגן התנגדות מזוינת, ויש להתרכז במאמצי הצלה. לאחר שחזר לבודפשט גויס לפלוגה לעבודת כפייה.
בספטמבר 1944 הביאה חדווה סאנטו את תעודת הזהות, הבגדים והכסף לחברי התנועה למחנה העבודה מוהאץ׳. לאחר השתלטות ׳צלב החץ׳ בראשות סלאשי על השלטון, הוא נמלט מקומרום לבודפשט יחד עם חבריו לפלוגה, והצטרף לפעילות המחתרתית. הוא העביר מכתבי הגנה שוויצריים, והשתתף בהפצה של עיתון מחתרת שנערך על ידי אנדור מיקלוש סנטו (Szántó Andor Miklós) בבונקר הוּוושְוולג׳י (hűvösvölgy). בדצמבר נתגלה הבונקר, ויושביו נגררו לכלא המרכזי בשדרות מרגיט. הוא שוחרר בפעולה הנועזת והמוצלחת של תנועת המחתרת יחד עם כ-120 אסירים של המחתרת בחג המולד 1944.
לאחר שחרורו, הוא טיפל בילדים היתומים. הוא אחד מיוזמי לוח הזיכרון של חנה סנש שהוצב על קיר בית הכנסת ברחוב דוהאני. בשנת 1946 עלה ארצה, ולאחר שנים אחדות של חיי קיבוץ, הוא הוסמך כרואה חשבון, והתיישב בערד.
