"פיל", כפי שנקרא משה אלפן במחתרת, חיכה לחוה על רציף הרכבת המובילה מבודפשט לנאג'יווארד (Nagyvárad). היא הייתה צעירה מצודדת, אמיצה וחדורת מטרה. הוא החליט לצרף אותה לצוות שמלווה את הקבוצות בדרכם לעיר הספר ומשם להבריחם ולהעבירם את הגבול הרומני לכיוון ארץ ישראל. שם הצופן של המבצע היה "טיול" (בעברית).
היא הגיעה בזמן, הם התחבקו כזוג אוהבים, ועלו על הרכבת. פיל הסביר לחוה מה עליה לעשות, איך להתנהג, למה לצפות, מתי, אם בכלל, להתערב, כאשר עולים אנשי המשטרה החשאית או הז'נדרמים לביקורת התעודות.
הנוהל היה כזה: פיל היה נפגש עם המועמדים להברחה, בפארק פתוח או בבית קפה שכונתי, תוך הקפדה ערנית אין עוקבים אחריו. היה ממלא אתם את פרטי זהותם החדשה, על גבי תעודות ריקות שמקורן בבית המלאכה של המחתרת. הוא בונה עמם את סיפור הכיסוי שלהם, אותו עליהם ללמוד היטב, מסביר להם כיצד להתנהג במהלך הנסיעה כדי לא לבלוט, מה לארוז בתיק הקטן שיביאו עמם, ואפילו כיצד להוציא "באדישות" את המסמך המבוקש בלי שהיד תרעד. הוא מצייד אותם בקצת כסף. ומנחה אותם לקמט קצת את התעודות, לאחר שהדיו יבש, שכדי שיראו משומשות. קובע עמם מתי ובאיזה רציף עליהם להתייצב. בערב היה פוגש אותם כשהוא לבוש כקצין רכבות וכך מלווה אותם לאורך המסע.
שבוע קודם עמד פיל במבחן קשה במיוחד. אנשי הבולשת עלו לביקורת והגיעו לאחד הבחורים בקבוצה. פיל, שהגיע קצת באיחור, ראה כי הבחור, שהתבקש להציג את תעודותיו, כולו לבן ומזיע והבין ש"הפור נפל" והחליט הפעם לא להתערב. הבלשים פקדו על הבחור להוריד את מכנסיו…ומשם הדרך הייתה קצרה לזיהוי שלו כיהודי. הבחור הורד מהרכבת, בצעקות ובצרחות. גורלו נגזר.
בנאג'יווארד הם שכרו כרכרה, וכזוג בירח דבש, שמו פעמיהם לכפר סמוך. שם גר פטר באצ'י, נוצרי אדוק, מכת תימהונית של אוהבי יהודים, שומרי שבת. מדי לילה היה פטר באצ'י מעביר קבוצות של יהודים את הגבול. עם עלות השחר, הם היו שותים תה חם ומשוחחים. פטר היה מתפלל ואומר כי רצון האלוהים הוא לשמור על היהודים, שכן "בלי יהדות אין נצרות וללא נצרות אין אנושיות". ופיל היה משיב: "בשבילי קימת יהדות רק במקום ובזמן בו קיימים יהודים. נער יהודי שעבר כעת את הגבול והציל את נפשו, יבטיח את קיומה של היהדות".
כשהגיעו סמוך לביתו של פטר יצאה אליהם אמו, ואותתה בסמרטוט לבן שיברחו. בלילה, נעצר פטר ונלקח לחקירה. פיל התעשת מיד ואמר לעגלון לחזור לעיירה.
כאשר הגיעו לצומת דרכים, קפץ והתיישב על הכרכרה אדם שחבש כובע בלשים טיפוסי. הם הבינו כי התגלו. במרכז העיירה היתהתחנת משטרה, מאוישת בגסטפו, ושם כבר נעצרו, עונו ונרצחו מספר מחבריהם למחתרת הציונית.
הראש התפוצץ ממחשבות, וקול פרסות הסוסים על גבי מרצפות האבן נשמע כשעון שמחשב את קיצם…
בעיירה הם חצו גשר צר נטוי מעל נחל. לפתע ראה פיל על גדת הנחל פעוט שנשמט למים. ללא היסוס, הוא זינק מהגשר לתוך הנחל, משה את הילד מהמים והחזירו לידי אמו הבוכייה. וללא הגה הוא חזר והתיישב בכרכרה.
או אז, קם הבלש, הסיר את כובעו בתנועת הנימוס האופיינית, מלמל כמה מילים, ירד מהכרכרה ונעלם. כאילו אמר: "עד כה חשבתי שאתם יהודים שמנסים לברוח. עמדתי לעצור אתכם. אבל ברור שאף יהודי לא היה קופץ למים ומציל ילד נוצרי. ואם אתם במקרה יהודים…אז תלכו לעזאזל"….
