הרצאה על מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה– בית לוחמי הגטאות

ראשית אני רוצה להראות לכם סרטון קצר של כ-10 דקות, שייצרנו בעמותה לחקר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה, המהווה תמצית לאירועים ולפעולות של אנשי המחתרת, ויכולים אולי להכניס אותנו קצת לאווירה, ולתחושה של אותם ימים. אח"כ אנסה להיכנס ולהסביר את האירועים בצורה קצת יותר מפורטת.

(הסרטון נערך על פי בקשתי, מתוך 4 הסרטים הדוקומנטריים שהכין ויצר בני ברזילי, עבור העמותה): הסרט: תקציר פעולות המחתרת!

בסוף 1943, תחילת 1944 היה ברור להנהגות תנועות הנוער הציוניות בהונגריה שמתנהלת השמדה שיטתית של יהודי אירופה ע"י הגרמנים.

ב-19.3.1944, כאשר הגרמנים נכנסו להונגריה, הבינה ההנהגה שיהדות הונגריה היא שארית יהדות אירופה. חובתה ואחריותה של ההנהגה לעשות את הכול, את האפשרי ואת הבלתי אפשרי, להצלת יהדות הונגריה ולהכשיל את מזימת הגרמנים ושותפיהם ההונגרים.הם החליטו, במודע, לא לתפוס בנשק, אלאלהציל….והסיבות שהכריעו חד משמעית בעד הצלה היו:

• העדר תנאים טופוגרפיים– רוב שטח הונגריה מישור רחב ידיים, עני ביערות, ללא אזורי ביצות.
• העדר זמן– עם כניסת הגרמנים הגזירות האנטי-יהודיות רדפו זו את זו במהירות מסחררת. תוך פרק זמן קצר להדהים רוכזו היהודים בגטאות ותוך כמה שבועות יהדות הפרובינציה גורשה לאושוויץ. לא היה זמן להתארגנות.
• העדר שכבה של נושאי נשק– רוב הגברים היהודים גילאי 21 – 42 שרתו בעבודות כפייה במסגרת הצבא ההונגרי ומשנת 1942 רובם בחזית הרוסית. אלה שלא גויסו לפני כן, בין הגילאים 18 – 48. נקראו לשרות לאחר כניסת הגרמנים. עם נשים וילדים בלבד לא ניתן לארגן התנגדות מזויינת.
• העדר אמפתיה מצד האוכלוסייה המקומית – אווירה של עוינות, וזרות שררה בקרב אזרחי הונגריה, לא היה ניתן לצפות לסיוע כלשהוא מהמקומיים הלא יהודים, לא מים, לא מזון, לא מסתור, לא מודיעין, לא נשק.

כניסת הגרמנים להונגריה הפתיעה את השלטונות ההונגריים וגם את המוסדות היהודיים, פרט לתנועות הנוער הציוניות. כבר בערב הכיבוש  ולמחרת כאשר ארגונים אחרים עוד לא קלטו את המשמעות הדרמטית של המצב, הם הגיבו. הם הורו לחברי התנועה הבוגרים מעל גיל 17, להחליף זהותם, לזהות ארית ("אריזציה") ולרדת למחתרת. כך שבזהות החדשה, החוקים האנטי-יהודים שיבוא, לא יחולו עליהם, והם ויהיו חופשיים לפעול ולהציל אחרים.  החלטה אסטרטגית זו היוותה את תחילתה של הפעילות המחתרתית.

אחד הגורמים להצלחת תהליך היה אותו בית המלאכה הבלתי לגאלי להכנת תעודות שהם השכילו להקים עוד קודםעל ידי דן צימרמן ושרגא וויל. כאן יצרו תעודות שונות ומגוונות כמו "אישור מגורים", כרטיסי מזון, תעודות לידה וזהות ועוד ועוד…ובשלב מאוחר יותר, מאוקטובר, אף "תעודות עובד מפעל צבאי" ו"תעודות שחרור מהצבא".את האחריות לאותו בית מלאכה קיבל לידיו דוד גור, צעיר בן 18, שהפך את ייצור התעודות,האי לגאליות, מחייטות עילית ליצור המוני.בדרכי עורמה הצליחו להשיג טפסים מתאימים, להכין חותמות מתאימות ולייצר את ,נשק המגן" שלהם. דוד היום הוא בן 94 הפעיל האחרון של אותה מחתרת. הוא משמש כיו"ר "העמותה לחקר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה" מאז הקמתה ועד היום.

בד בבד עם האריזציה תנועות הנוער החליטו על שני מבצעי הצלה ראשוניים:

 

שיגור שליחים לקהילות היהודיות לערי השדה  ולמחנות עבודות הכפייה:

 

מיום הראשון של הכיבוש הגרמני הקהילות היהודיות של ערי השדה היו מנותקות מסביבתן, מהמוסדות היהודיים המרכזיים בבודפשט ומכל העולם. השימוש בתחבורה ציבורית היה אסור ליהודים, הטלפונים נותקו, מכשירי הרדיו  נמסרו לשלטונות. מחתרת תנועות הנוער מיוזמתה שלחה שליחים  לפרובינציה המנותקת, להתריע על הצעדים האנטי-יהודיים הצפויים: על הגטואיזציה, על הגירוש המתקרב ועל מטרת הגירוש. השליחים הביאו תעודות, כסף והוראות לנוער היהודי איך לברוח לבודפשט.

לעיתים השליחים הצליחו ליצור קשר עם חברים או עם יהודים מקומיים ולשכנע אותם לברוח לבודפשט הבירה. אך לרוב הם נתקלו בחוסר אימון מוחלט מצד מנהיגי הקהילה שאף איימו עליהם לא פעם כי יסגירום אם לא יסתלקו. במשך שנת 1944 נמצא תיעוד על כ-200 שליחים ל-300 קהילות ומחנות עבודות כפייה. בהונגריה מחתרת תנועות הנוער הציוניות היה הארגון היחידי שיזם וביצע את השליחויות המסוכנות, להצלת אחרים. למרבה הצער פעולה מסוכנת זו נחלה כישלון, מחוסר אמון או מחוסר רצון של המשפחות להיפרד.

 

ארגון הברחת הנוער היהודי אל מעבר לגבול הרומני – בכיוון ארץ ישראל:

 

דרך המילוט שנמצאה כמועדפת ובעלת סיכוי, ולא להישלח למחנה הריכוז, למחנה השמדה, למוות הבטוח, הייתה לברוח מעבר לגבול רומניה, בכיוון ארץ ישראל, לעשות עלייה לפלשתינה דאז. מיד עם פלישת הגרמנים החל מבצע ההברחה ששם הצופן שניתן לו (בשפה העברית) היה ה"טיול" .הייתה זו הברחה מאורגנת של נוער יהודי לרומניה דרך ערי הגבול סגד, קולוז'וואר, ביקישצ'אבה ונאג'וואראד.בין האחראים והפעילים במלאכה מסוכנת זו של העברת עשרות צעירים מדי לילה, נזכיר את משה אלפן, חנה גנץ, אשר ארני, יעקב דיושי, יהודה לוי ומנחם צבי קדרי.

ההברחה הייתה מלאכה מסוכנת ומורכבת.  זה התחיל בהרכבת הקבוצה בבודפשט, ובהכנה פרטנית של כל אחד. לדאגה ללבוש מתאים, לתעודות.הם היו חייבים לשנן את שמותיהם החדשים וללמוד את סיפור הכיסוי שלהם.היה צורך לספק לכל אחד כסף הונגרי וגם רומני. המועמדים קיבלו תדריך איך להתנהג ברכבת, בדרך הארוכה, איפה פוגשים ואיך מזהים את המבריח. מה עליהם לעשות בעיר זרה, בשעות הלילה, איך יישלחו בחזרה את הסימן על הצלחת גניבת הגבול, ומה עושים בצד הרומני. ראשית היה עליהם לעבור את טבעת כוחות הביטחון, הצבא, המשטרה, סוכני החרש, המנסים לזהות וללכוד יהודים מסתווים, המנסים להיכנס לבית הנתיבות בבודפשט ולקנות כרטיס לרכבת. אחר כך, במשך שעות הארוכות של הנסיעה להתנהג מבלי למשוך תשומת לב, ולהראות את התעודות בטבעיות לבודקים החשדנים. את הלילה בעיר זרה היה עליהם לעבור, בתנאי האפלה, בעזרת המבריח ולעבור ברגל את הגבול בלילה ולשלוח בחזרה את הסימן המוסכם שהבריחה הצליחה. היה עליהם להגיע לעיר הגדולה הראשונה בצד הרומני – ארד או טורדה ולהיפגש עם איש המחתרת שחיכה להם.היהודים במקומות אלה דיברו הונגרית וסייעו לבורחים שלא ידעו את שפת המקום להתארגן בלילות הראשונים ואח"כלהעביר אותם  לבוקרשט. ומשם הלאה… לכיוון ארץ ישראל. במבצע המסוכן הזה נתפסו מספר אנשים בעת הנסיעה ברכבת, גם בערי הגבול ולפעמים גם בצד הרומני.

מבצע ההברחה המאורגן נפסק ב-23.8.1944. כאשר רומניה החליפה צד, והצטרפה לברית המועצות נגד גרמניה. הגבול הרומני-הונגרי הפך לשדה קרב.   לפי הרישומים בספרי הקהילות של הערים ארד ו-טורדה של אותה תקופה נרשמו כ- 15,000 בני נוער ויהודים בוגרים שעברו את הגבול באופן בלתי לגאלי בפרק זמן שבין החודשים אפריל – אוגוסט 1944. מבצע הברחה זה היה חסר תקדים בהיקפו במלחמת העולם השנייה באירופה הנשלטת ע"י הגרמנים.

ברצוני להקריא לכם עדות שכתב אבא, בספרו של רפי בנשלום, "נאבקנו למען החיים".   כאשר הוא יושב בבית מלון קטן בעיר הספר נאדוואראד, ב-23 לאוגוסט 1944, לאחר שרומניה החליפה צד ועברה לצד בנות הברית, והגבול הפך לחזית של ממש, ולא ניתן היה יותר להבריח אנשים בבטחה. והוא כותב:..

"עלתה בי מחשבה: זאת ההזדמנות האחרונה "לקפוץ" אישית אל החופש. ידעתי שעתה תם ונשלם "הטיול", ובכך נסתיימה גם משימתי. אך לא יכולתי לעזוב את החברים. העבודה הקשה במיוחד אמורה הייתה להתחיל רק עתה, כי נקלענו סופית במלכודת-עכברים, ממנה לא יהיו עוד דרכי מוצא. נפרדתי מידידי הרומנים ,אמרתי שלום לדוד פטר…נפרדתי מן העיר שפתחה חלון אל החרות לכה רבים – ולאחרים עלתה בחייהם…והחלטתי לחזור אל חבריי שנשארו בבודפשט ולהמשיך לעזור כפי יכולתי, על אף הסיכון הרב".

 

 

בתוך סיפורי ההצלה הרבים של המחתרת בולטת מאוד השתלבות שלהם בתוך "בית הזכוכית" ובשלב מסוים בעצם ניהולו וקבלת ההחלטות בו:

משנת 1941 השגרירות השוויצרית ייצגה  בהונגריה את בריטניה הגדולה וגם את ענייני ארץ ישראל, כחלק מהאימפריה הבריטית, ואת סידורי העלייה לארץ ישראל. שלושה שבועות לאחר הצלחת הפלישה הנורמנדית של כוחות בעלות הברית (6 ביוני 1944) פורום שרי הממשלה ההונגרית, בראשות של "העוצר" מיקלוש הורטי, שכבר רצה לקרוץ לעבר בעלות הברית,שניצחונם כבר היה כמעט ברור, שם אישרו את התזכיר של שגרירות שוויצריה שהגיש להם תת הקונסול: קרל לוץ, שניתן לממש את ה-7,800 סרטיפיקטים שברשות המשרד הארץ ישראלי בבודפשט אשר הונפקו ע"י הרשויות בפלשתינה.

ביולי 24, ברחוב וואדאס (Vadász) 29 נפתח ב-"בית הזכוכית" משרד לרישום בקשות העלייה ולארגון העלייה תחת שלט: 'מחלקת ההגירה, ייצוג אינטרסים זרים, שגרירות שוויצריה'. עד לסיום התהליכים האדמיניסטרטיביים של ההגירה   קיבלו המבקשים-המעומדים אישור לפיו הם רשומים בדרכון קולקטיבי ועד ליציאתם מהונגריה הם נחשבים אזרחיים שוויצריים ונמצאים בחסות הנציגות השוויצרית. מסמך זה מוכר בשםSchutzpass (תעודת חסות). השלטונות ואנשי הביטחון ההונגרים כיבדו מסמך זה!

 

תנועות הנוער הציוניות דרשו את ייצוגם ב-'בית הזכוכית', בנין שנהנה ממעמד אקסטריטוריאלי. זאת למרות התנגדותם של משה קראוס, מנהל המשרד הארץ ישראלי וארתור וייס, הבעלים של אותו בניין, שהופקדו באופן רשמי על ניהולו. מחודש אוגוסט פעל בבניין משרד שעל דלתו שלט: 'מדור החלוץ' בניהולו של רפי בנשלום, שהיה ממונה על יחסי החוץ של תנועות הנוער.

משם כבר היה יותר קל לפעול: משם חילקו פעילי 'המחתרת' את התעודות הדרושות למבצעי ההצלה, שם קיבלו את משימותיהם חברי 'המחתרת', שם תודרכו המועמדים לבריחה מעבר לגבול, לשם הגיעו המסרים המוצפנים על גניבת גבול שעלתה יפה, משם כיוונו את השליחים-הקשרים למחנות עבודות הכפייה. ל-'בית הזכוכית' הגיעו הידיעות על חברי מחתרת שנתפסו, שנכלאו ומשם דאגו לפדותם מהשבי. במשרד 'החלוץ' התנהלו הדיונים והמשא ומתן עם נציגי קבוצות הונגריות -האנטי גרמניות והאנטי פשיסטיות על שיתוף פעולה – ללא ידיעת הנהלת 'בית הזכוכית'. גם ההתייעצויות של הנהגת 'מחתרת תנועות הנוער הציוניות' נערכו עתה בין כותלי 'בית הזכוכית' הבטוחים והחליפו את מקומות המפגש המזדמנים והמסוכנים בבתי קפה ובפארקים.

במחצית השנייה של אוקטובר, לאחר הפוץ' של  מפלגת 'צלב החץ', נפתחו שערי 'בית הזכוכית' ביוזמת אלכסנדר גרוסמן ונבלעו בתוכו עריקים ממחנות עבודות הכפייה, משפחות הפעילים הציוניים, חניכי תנועות הנוער ואחרים.

תנועות הנוער הציוניותארגנו את החיים הפנימיים בכוורת של שלושה המבנים, מבין הרבים שפעלו שם נזכיר את משה בידרמן, שמחה הונוולד, ובנימין פייגנבאום. ב-'בית הזכוכית' (שלושה מבנים) מצאו מקלט בטוח מעל 4000 יהודים וזכו לשחרור ב-18 בינואר 1945 על ידי הצבא האדום.

באוקטובר- נובמבר החל המרוץ המטורף למען החיים. הגברים היהודים גילאי16 – 60, הנשים גילאי 16 – 40 הצטוו להתייצב לעבודות כפייה למען מערכת הגנה וביצורים מסביב בודפשט. שבעים יחידות עבודות כפייהשל יהודים הועברו ע"י הצבא ההונגרי לגרמניה ב-אוקטובר 26. צעדות המוות המחרידות של נשים, ילדים וזקנים יצאו לדרכן ב-נובמבר 6. ובו בזמן נשמעו כבר רעמי הקטיושות הרוסיות במרחק 12 -20 ק"מ מבודפשט.

הנוער הציוני בבית הזכוכית יזם מפעל הצלה אדיר ממדים ובעל שאיפה יומרנית:לספק תעודת חסות (Schutzpass) לכל דורש – להרוויח זמן – לדחוק את הקץ !! הם הזמינו מבית הדפוס שהדפיס את התעודות המקוריות 10,000 יח' ריקות (בלנקו) והפיצו ועזרו למלא את הטפסים לכל יהודי שניתן היה להגיע אליו. מאוחר יותר הם עשו כך עוד מספר פעמים והדפיסו בס"ה כמות של 120,000 תעודות חסות שחולקו לכל דיכפין באמצעות חברי המחתרת מ-'בית הזכוכית', ממשרדי הצלב האדום הבינלאומי (ברח' מירלג 4, ברח' בארוש 52, בשד' יוז'ף) וב-'קונסוליה השוויצרית' ברח' פרצל מור 2 -4 שהוקמה במיוחד למטרה זו. על אף שאנשי צלב החץ חשדו בשלב מסוים כי התעודות מזויפות ולא כיבדו אותם, והיו גם יהודים בעלי תעודות שנתפסו והובלו לדנובה הקפואה, נורו ונרצחו ונזרקו למימיה, הרישבעטיין ניצלו רבבות.

 הקמת "בתי הילדים" היה עוד מבצע מדהים בו השתלבו אנשי המחתרת ולקחו עליו את כל האחריות ואת הביצוע המעשי:

ב-15.10.1944, לאחר הפוץ' של מפלגת 'צלב החץ' הפשיסטית, ועליית פרנץ סלשי לשלטון, החלה הרדיפה האכזרית של יהודי בודפשט. מדי יום הצטוו קבוצות גיל שונות של יהודים, גברים ונשים, להתייצב לעבודות כפייה. בעקבות צווי ההתייצבות השונים האוכלוסייה היהודית הבוגרת בבודפשט נעלמה וילדים רבים נשארו ללא הורים. אז התחילה תנועה ספונטנית: שכנים, אחים גדולים הופיעו במשרדי 'הצלב האדום הבינלאומי' ברח' מירלג (Mérleg) 4, הותירו שם את הילדים שנשארו ללא הורים. הנוער הציוני שבמחתרת הגיב מיד. תוך פרק זמן הקימו 55 בתי ילדים בחסות 'הצלב האדום הבינלאומי', שהקים נציגם פרידריך בורן, במסגרת המחלקה A שבראשה העמיד את נתן קומוי, נשיא הסתדרות הציונית בהונגריה. הם שכרו  מבנים מתאימים, ציידו אותם בדברים בסיסיים: מיטות, מזרונים, שמיכות, כלי מטבח, צעצועים, ארגנו צוות מדריכים-מטפלים מקרב חניכי התנועות, מינו סגל אדמיניסטרטיבי, כלכלי, הציבו שומרים ותלו שלט בחזית המבנה: בית זה נמצא בחסות הצלב האדום הבינלאומי.הם גם דאגו להציב שלטים גדולים בחזית הבניינים כי המקום מיועד לילדים החולים במחלות מדבקות…

בתקופת השלטון הרצחני של 'צלב החץ', בתקופת המצור ובעת הקרבות על בודפשט, מחתרת תנועות הנוער הקימה, הפעילה, הזינה, קיימה 55 בתי ילדים, בהם שרדו וניצלו 5000ילדים ועוד כ-1000 אנשי סגל שטיפלו בהם. זה סיפור ייחודי, בלתי נתפס, בזמן מלחמת העולם השנייה.לאחר המלחמה המשיכו אנשי המחתרת לדאוג לביטחונם של הילדים ורובם הועלו לארץ ישראל.

קשה, בהרצאה קצרה, להיכנס לכל הרזולוציות של מעשיהם של חבריהמחתרת: אוסיף רק את "אפוס המזון" של אספקת המזון לבתי הילדים ול"בתים המוגנים", מפעל אדיר ממדים ובעל חשיבות עצומה, בהם בלט אפרא אגמון שפעל כאן יחד עם הנזי ברנדט, גיבורה בפני עצמה, שעזרה רבות לאנשי המחתרת. הם גם דאגו כי חברי המחתרת, לבושים במדי צלב החץ, ילוו את שיירות המזון אותם ניסו לתפוס ולהחרים, האספסוף, אנשי צלב החץ וחיילים רגילים, כיוון שהרעב ברחובות היה עצום.

חברי המחתרת פעלו כל העת לחלץ את חבריהם שנתפסו ונכלאו. בין היתר הם יזמו מבצע חילוץ של כ-120 חברי המחתרת מהכלא הצבאי בשדרות מרגיט, ביניהם היו חברי הנהגת דרור הבונים: נשקה וצבי גולדפרב, זאב איזיקוביץ, אלי שליו ועוד. את המבצע ניהלו משה אלפן (שכונה בפי חבריו "פיל"), צבי רבס, יצחק הרבסט (מימיש) ואפרא אגמון.היה זה מבצע החילוץ הגדול מסוגו של יהודים ולא יהודים בתולדות השואה מבית כלא כלשהו.

הנהגת מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה (שכללה את תנועות הנוער של: השומר הצעיר, דרור הבונים, מכבי הצעיר, הנוער הציוני ובני עקיבא) קראה את תמונת המציאות הפוליטית והחברתית בעת שבר קיצוני של ההיסטוריה, הגיבה מידית ומעשית. קבעה משימות הצלה, קיבלה על עצמה אחריות על חיים ומוות. ההנהגה השכילה להאציל אחריות והפעילה את חברי המחתרת במעגלים מתרחבים. אנשי המחתרת הסתכנו ביודעין  בהצלת חבריהם ובהצלת רבבות יהודים שלא הכירו, ברוח הסולידריות היהודית והאנושית.

החלטות הנהגת המחתרת על פעולות ההצלה היו אוטונומיות. הם לא קיבלו הוראה מאיש, לא במקום ולא מחו"ל. לפעילי המחתרת הייתה אפשרות בכל רגע נתון למלט את עצמם. הם לא עשו זאת. הם נשארו על משמרתם, הסתכנו שוב ושוב בהצלת אחרים.

לסיום, אם תרשו לי אצטט משפט מתוך נאום של אבי, משה אלפן, שייצג את אותה מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה, בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה בקיבוץ יד מרדכי בשנת 1984:

"מי שלא חש מעודו את האחריות על קבלת החלטות גורליות בין הישרדות לבין מות גיבורים, בין נקמה לבין הצלת נפש, בין הבאת ילד לחוף מבטחים לבין "תמות נפשי עם פלישתים" – אינו יודע מה גודל המבחן של מי שהעמיד עצמו במו ידיו ועל דעתו ואחריותו הוא, כחלוץ לפני המחנה הצועד אל הבלתי נודע"…

 

מפעל ההצלה  הייחודי, רחב ההיקף ובעל ההישגים המרשימים של מחתרת תנועות הנוער הציוניות, בעת שלטון משתפי הפעולה עם הגרמנים ובעת שלטון הפשיסטים ההונגרים,שהביא להצלתם של רבבות יהודים, רשם דפים מזהירים בדברי ימי יהדות הונגריה.

מבצעי ההצלה של חברי המחתרת של תנועות נוער הציוניות בהונגריה היו הפעולה המאורגנת הגדולה ביותר של יהודים שהצילו יהודים בתקופת השואה.

בזכותם חיים כיום בעולם מאות אלפי יהודים!

ראוי כי מעשיהם ההרואיים של אותם צעירים וצעירות, יהוו לקח, מורשת בעם ישראל והשראה לדורות הבאים.

 

יובל אלפן  25.6.2020