על חוף הדנובה בבודפשט, בירת הונגריה, יתקיים בעוד מספר ימים טקס צנוע.
חניכי תנועות הנוער הציוניות יניחו, איש-איש, אבן. ערימת האבנים תהיה גלעד לזכרם של יהודים ויהודיות שנורו למוות על ידי בריונים הונגריים והושלכו אל מימי הדנובה הקפואים בחודשי החורף שך 1944.
בשמי ובשם כל הנוכחים הרבים כאן, הייתי רוצה להוסיף אבן לגלעד הזה, לזכרם של אלמונים שנספו ימים ספורים לפני נסיגת הגרמנים מבודפשט הנצורה.
ממש באותם ימים, ערב השחרור, נפלו מות גיבורים אחדים מחברי השומר הצעיר. אזכיר רק את מיקי לנגר, הצעיר הנפלא שעונה על פעילותו במחתרת, עד שנשמתו פרחה, את מרק גוט, שנתפס בפעולה ולא חזר, את שמחה הונוולד שנורה שעה שעמד להציל נער יהודי מקלגסי צלב החץ. גם ד"ר אוטו קומוי, ראש ההסתדרות הציונית הדגול והנערץ על כולם, נעלם באותם ימים ועקבותיו לא נודעו.
מבקש אני סליחה ומחילה מכל הלוחמים, הפעילים האחרים של כל תנועות הנוער החלוציות בהונגריה שנפלו על משמרתם, נספו, או גורשו למחנות ההשמדה, על שאינני יכול למנות את שמותיהם.
הם פעילי ההתנגדות וההצלה יישארו חרוטים על לוח ליבנו.
למעלה מארבעים ריבוא יהודים גורשו מהונגריה במבצע בזק במשך 8 שבועות, באביב שנת 1944.
אני רואה אותם בעיני רוחי, את החרדים, החסידים, הניאולוגים, האורתודוקסים, המתבוללים, הציונים, בעלי המלאכה, המשכילים, הרופאים, הפרופסורים, המדענים, האומנים, השחקנים, הספורטאים ומה לא. את הנשים החסודות, את הבנות הנפלאות, את האימהות, הסבתות, הסבים ובמיוחד הילדים – הילדים שעיניהם הפעורות לא הבינו מה ולמה.
לאיש לא היה כוח להצילם. אך לכל אחד מהם יש שם.
הגרמנים, בסיוע נדיב של ההונגרים, גמרו אומר להכחיד את עמנו מעל פני האדמה. הפעם הצורר לא בא להשמיד את האמונה, את הדת, את המסורת. הוא לא בא לחטוף את ילדינו ולחנכם כנוצרים. הוא גמר אומר להכחידנו מעל פני הארץ. עד האחרון שבנו.
הרוצחים הפשיסטים קטלו בהמוניהם גם בני עמים אחרים. לא רק יהודים. הם הובילו בקרונות והחזיקו במחנות ריכוז גם רבבות, אפשר מיליונים של בני עמים אחרים. ראיתי תמונות של אלפי שבויים, גברים צעירים וחסונים, ללא מטען משפחתי, צועדים באין אונים אל גורלם המר. הם לא התקוממו, הם לא מרדו ואיש לא בא להצילם.
רק קומץ של ציונים וחניכי תנועות הנוער הציוניות גמרו אומר להרים את נס ההתנגדות והמרי כדי לשבש את מזימתו של האויב. כך קרה בכל ארצות הכיבוש, הכול לפי התנאים של הזמן והמקום.
כך קרה במרד גטו וארשה, בהנהגתו של מרדכי אנילביץ', שקיבוץ זה נקרא על שמו. כך גם התקוממו רבים בגטאות בפולין ובליטא. כך גם הצטרפו הפרטיזנים למרד בסלובקיה ולתנועות ההתנגדות וההצלה ברוב ארצות אירופה הכבושה.
לאיש לא היה כוח לעמוד מנגד. אירופה כולה, על צבאותיה ומקורותיה האדירים, נכנעה, מדינה אחר מדינה.
אנחנו החלטנו לעשות. לעשות הכול כדי לסכל את המזימה.
ידענו: עם ישראל לא יתקיים ללא יהודים! יש להציל כל נפש בישראל, לעקור כל יהודי מציפורני חיית הטרף, בכל מחיר ובכל דרך. בדיבור אחד: לא עת לקידוש השם – אלא עת לקידוש החיים.
קראתי השבוע מאמר מאלוף ושר מלחמה דגול שאחד ממשפטיו מלא אותי תמיהה. אני מצטט: "הציונות באה לעולם קודם כל כדי להחזירנו לירושלים, לחברון, לשילה, לבית אל, לשכם, לבית לחם. רק אם נשוב אליהם נוכל להיות עם יהודי חופשי". סוף ציטוט.
לא אבוש להודות כאן קבל עם ועדה כי הציונים לא התגעגעו בימים הנוראים ההם לאף אחד מהמקומות הקדושים האלה. הם ביקשו רק דבר אחד: להציל יהודים. הם ידעו, כפי שאנו יודעים היום, כי בלי יהודים אין עם – כי המזימה השטנית נגדנו היא: לא להותיר יהודים, לא להותיר שריד ופליט מהעם היהודי.
לפיכך אמרנו: התשובה לאייכמן ומרעיו, אינה מקומות, סמלים, בתי כנסת ובתי עלמין. אפילו לא פורקן לזעם, לנקמה, לשנאה תהומית. התשובה היחידה היא: יהודים חיים שהם הם התקווה לשרוד כעם.
מול העוצמה הצבאית והאירגונית האדירה שגייסו הגרמנים וההונגרים נגדנו, עמדנו חשופים ודלים. ללא עזרה פנימית ועם מעט מאוד עזרה מבחוץ, בלי נשק רציני, טנקים, תותחים, ואפילו ללא מכשירי קשר. נשקנו הייתה הנחישות, התבונה, העליונות המוסרית, התושייה ואולי יותר מכול, החינוך הציוני שספגנו, כל אחד בתנועתו.
כאשר ציוו השלטונות לענוג את הטלאי הצהוב – סירבנו, כפי שהחלטנו לסרב לכל פקודה או גזרה של האויב. עם זאת לא נשארנו מחוץ למחנה, אלא רתמנו עצמנו לפניו.
שליחינו פקדו את הריכוזים בגטאות, בערי השדה כדי להזהיר, להתריע את כל מי שניתן. ידוע ידענו שהקהילה היהודית מורכבת משפחות-משפחות. האהבה בין הורים וילדים, הקשר של בנים לאבות, עוצמתו של התא המשפחתי הקלו ללא ספק את מלאכתו של הצורר. כשתחננו להורים להפקיד בידינו את ילדיהם כדי להציל נפשם, ידענו כי אין הדבר קל. אך כשהנער או הנערה היו צריכים להציל חייהם, תוך כדי נטישת הוריהם, אחיהם – היה הדבר קשה שבעתיים.
ההתארגנות המהירה, מיד עם תחילת הכיבוש – הירידה המידית למחתרתשל עשרות פעילים מכל תנועה ותנועה, הרחבת המעגל ע"י הפיכת הניצולים למצילים, הניבו תוצאות.
אלפים ניצלו והצילו בדרכים רבות: על ידי תיעוד והסתרה, על ידי הברחת אנשים לרומניה (ממנה עד מועד מסוים עוד אפשר היה לקוות לעליה לארץ ישראל), על ידי ריכוז אנשים בבתים מוגנים (במיוחד בבתי הקונסוליה השוויצרית), על ידי ריכוזם של כ-4000 ילדים ובני נוער בבתי החסות של הצלב האדום, על ידי סיוע בהספקה לגטו בבודפשטומילוט וחילוץ אנשים מבתי מעצר, והיריעה רחבה ומרשימה.
היה זה, ללא ספק, מפעל הצלה גדול, ייחודי בממדיו ובצורותיו.
50 שנה עברו מאז. הזיכרונות קשים ומייסרים. רובם של המצילים ואף חלק גדול של הניצולים אינם אתנו עוד. אבל על נחשולי הסבל, השכול מחד ועל גלי המרי וההצלה מאידך, קמה והייתה למציאות העלייה הגדולה לארץ ובעקבותיה – מדינת ישראל.
7.4.1994
