בסוף דצמבר 1944 נתפסו שלושת המפעילים של המעבדה לזיוף תעודות. דוד גור, מיקי לנגר ואנדרי פאברי. הם ניסו למצוא מקום חדש לפעילותם. הם התמקמו אצל אדריכל העיר במשרדי האוניברסיטה של בודפשט. ואז הגיעו לשם בלשים, בעקבות הלשנת שכנים חשדנים.
הבלשים שעצרו את השלושה לא קלטו את משמעות הציוד שתגלה וייעודו. הם תשאלו את השלושה, שיחקו עם החותמות והטילו עליהם למיין את תכולת המזוודות. דוד וחבריו ניצלו זאת לתלישת התמונות מהתעודות השמדת הקודים הסודיים של המחתרות והארגונים השונים ולעסו את התעודות המזויפות של עצמם.
דוד גור התגורר בתקופה זו עם משה אלפן (פיל) אחד ממנהיגי המחתרת והופיע בתעודות המזויפות, בהם השתמש, כאחיו בשם "רפוש". כאשר התברר שדוד לא חזר באותו הערב "מעבודתו" הבין פיל כי קרה משהו חמור. הוא חברתו ואחיותיו וגם ראשי מחתרת אחרים עזבו מיד את דירותיהם, על פי הנוהל שקבעו מראש למקרים שכאלה.
בלילה הועברו שלושת אנשי המעבדה לידי אנשי צלב החץ, שבשלב מסוים הבינו שהם תפסו "דג שמן". אך השלושה לא הסגירו שום מידע. והם עברו תהליך עינויים נוראי. הם הופשטו מבגדיהם, הוכו מכות רצח, וספגו מכות חשמל. מיקי לנגר לא שרד את הלילה ומת.
דוד גור ואנדרי פאברי עברו את הלילה בלי לגלות דבר, והושלכו לכלא, בו פגשו חברי מחתרת שנתפסו עוד קודם והיו מיועדים להוצאה להורג.
בלילה שבין 22 ל-23 לדצמבר הגיעו הטנקים של הצבא האדום עד ככר סל קלמן (Szél Kálmán tér) המרוחקת כ-200 מ' מבית הסוהר. הכוחות הגרמנים-הונגרים הצליחו להדוף את הרוסים במידת מה אחורה.
בינתיים, לאור תפיסת "המעבדה", התכנסו ב"בבית הזכוכית" ראשי המחתרת בהם אלכסנדר גרוסמן, רפי בנשלום, משה אלפן (פיל), אפרא אגמון, מימיש הרבסט, ופרץ רבס. המידע היה שחברי המחתרת עוברים עינויים קשים בנסיון להוציא מהם מידע על המחתרת וכי יש כוונה להוציאם להורג תוך ימים ספורים. הדאגה לחיי האסירים היתה גדולה. נדרש פתרון מהיר כדי להציל חיים וכדי למנוע גילוי של אינפורמציה קריטית. היה חשש כבד למפולת של כל המחתרות הציוניות והלא ציוניות כאחד.
נוצר קשר עם קצין הונגרי, שתמורת תשלום גדול, היה מוכן לעזור להם לחלץ את האסירים. ביום 25 לדצמבר הוא הופיע בכלא מלווה בשני חיילים ודרש מהסוהרים להעמיד למסדר את האסירים, חברי המחתרת. הקצין קרא מתוך רשימה והאנשים שנקראו נצטוו לפסוע צעד קדימה. היה ברור כי מי ששמו עולה– יוצעד אל הדנובה כדי להיירות לתוכה. הקצין ההונגרי קרא שמות מוזרים, וההבנה החלה מחלחלת שמישהו הכין רשימה שמבוססת על השמות שבהם השתמשו במחתרת. איש לא צעד קדימה. ואז קרא הקצין את השם פארקאש-ראפוש טיבור גרוס (Farkas-Rapos Tibor-Grosz). זה היה ה"רמז"! בחקירות הזדהה גור בשמו האמיתי Grosz Endre. והשם Rapos שהומצא עבורו יחד עם "פיל" לא ניזכר כלל. דוד גור הבין כי "מחבר" הרשימה הוא פיל והורה לחבריו לפסוע קדימה, שכן המחתרת עומדת מאחורי העניין. וכאילו לחזק את המסקנה נשמע גם שמו של וילי אייזיקוביץ, מהאסירים הותיקים יותר של דרור-הבונים, למרות שהוט הזדהה בתור שלומוביץ.
שבעה עשר האנשים ששמותיהם נקראו פסעו קדימה ונמסרו לקצין שהוביל אותם מחוץ לכותלי בית הכלא. זה היה בבודה. הם הגיעו לדנובה ושם נעצרו על ידי משמר הגשר. אמרו לקצין לרוץ מהר כי מתחת לגשר כבר הונח חומר נפץ ועומדים לפוצצו כל רגע. יחד עם השומרים הם חצו את הגשר בריצה. הם הובאו לרחוב וקרלה 17- אחד ממרכזי הפעילות של המחתרת בחסות הצירות השוויצרית.
עוד באותו היום הוכנה רשימה נוספת של שמות, של שאר חברי המחתרת שנותרו בכלא. הפעם זה היה קל יותר בגלל שהמחולצים הכירו את שמות אלה שנותרו מאחור. בינתיים פונו האסירים מכלא מרגיט לכלא ברחוב פו (Fő utca). למחרת היום הגיע שוב אותו קצין הונגרי לכלא ותרגיל המסדר חזר על עצמו. הוא קרא 103 שמות נכונים, כולם פסעו קדימה והובלו אל מחוץ לכותלי הכלא, שם חיכו להם חבריהם. כך חולצו בתעוזה מבריקה 120 חברי המחתרת מהכלא הצבאי הידוע לשימצה בשדרות מרגיט.
מלבד ההצלחה המבצעית, התרחש גם מבצע פיננסי. וראוי לציין איך נאסף הסכום הדמיוני ששולם לקצין ההונגרי ההרפתקן. לפי דברי השחקנים המשתתפים: משה אלפן תרם את שארית הונו של אביו (רופא שיניים המנוח השתמש בזהב להכנת כתרים וסתימות), הוועד לעזרה והצלה (אופנבך) השתתף, אלכסנדר גרוסמן קיבל סכום נכבד מאציל הונגרי, שאחיו היה כלוא בשד' מרגיט. מימיש עסק בסחר-מכר לקניות מטבעות נפוליאון בשוק הפשפשים. פרץ רבס מצא עורך דין יהודי שאצלו נשמר הסכום כפיקדון, עד השלמת העיסקה.
