סיפור הצלתו וחילוצו של שמשון לבני

שמשון לבני, סיפור ההצלה על ידי אפרים אגמון מהמחתרת היהודית בבודפשט וקורות חיים
שמי שמשון לבני, נולדתי בבודפשט הונגריה, ב26.5.1932 להורי ארמין/אריה ודורה/יהודית וייס, כאח צעיר לאחי הבכור, יאנצ'י/ישראל שהיה גדול ממני ב3 שנים. אבי עבד בעסק משפחתי כסנדלר ואימי כעקרת בית. סבי, ברוך ברנרד לאיוס (להיס) שימש כחזן ועוד תפקידים, בבית הכנסת באובודה. ביתנו היה בית דתי מתון, עם זיקה גדולה לציונות. הייתה מחשבה לעלות לישראל דרך שייט על הדנובה לכיוון הים השחור, אך האסון שקרה בטביעת האוניה עצר את התכניות.
אבי, ארמין וייס נשלח לעבודת כפיה במחנה בור ביוגוסלביה, וכשהגרמנים כבשו את הונגריה ב19.3.1944, היינו ישראל ואני רק עם אימי, ובעיקר עם משפחתו של אבי.
כאשר ניתנה הוראה לעבור לבית כוכב, עברנו 6 קרובי משפחה, לדירת חדר של דודתי יוזפין ברחוב נפסנה'אז אוצה 26. גרנו בצפיפות רבה ובקושי היה מה לאכול.
באחד מימי נובמבר 44, הודיעו בכריזה, כי על גברים בני 16-60 ונשים בנות 18-40, צריכים להתייצב לשילוח לעבודה. אימי ביקשה שאלך לסבתי ואת אחי הצליחה להרחיק מהשורות. כאשר הדודות דיברו בהתרגשות על ריכוז הנשים למטרות 'עבודה', אימי ידעה שטוב לא יצא מהאיסוף.
אימי הגיעה יחד עם שתי גיסותיה, למקום האיסוף ב "בית חרושת ללבנים באובודה" TEGLAGYAR
ב Becsi uti Teglagya'r 134 Obudai
ברחבת בית החרושת ללבנים, ללא קורת גג, בחורף הקר, נאספו רבים מיהודי בודפשט בצפיפות רבה, בעיקר נשים ונערות, כדי להישלח ברגל לווינה לבניית ביצורים (220ק"מ). צעדה זו, הידועה לשמצה כ'צעדת המוות' של יהודי בודפשט. בכל בוקר, התחילו להצעיד משער בית החרושת לכיוון הגשלום ((Hegyeshalom ומשם לווינה. (10.11.44 -22.11.44)
אימי, שלא האמינה לנאצים הגרמנים וההונגרים כאחד, 'צעדה במקום' בחצר בית החרושת, אחורה, קדימה, אחורה קדימה, מבוקר עד ערב שלא להגיע לשער (כך כנראה במשך 3 ימים) עד לרגע בו הודיעו על עצירת הצעדה והעברתם של היהודים לגטו הגדול שניפתח בבודפשט. בזמן שהיא הייתה עסוקה בהישרדות כנגד הצעידה אל המוות, ישראל, מצא מחסה באחד מבית היתומים של הצלב האדום (לא ידוע). אני, בן ה11 שנותרתי לבד (כמו עוד ילדים רבים) זומנתי על ידי בחור לבוש במדי צלב החץ, "אתה וייס אימרה? תיקח את עצמך ובוא איתי!" הלכתי אחריו עד שהגענו לבית היתומים, בו פגשתי את אחי. כמובן שהיה זה בחור מהמחתרת היהודית שאיני יודע את שמו, בבית יתומים זה, לא היה דבר לאכול, מלבד כרוב שנותר במרתף, וזה מה שאכלנו. ישראל ואני הורדנו את הטלאי הצהוב והסתובבנו ברחובות בודפשט. "הייתה תחושה שאין מה להפסיד". באחד השיטוטים נכנסנו לבית מרקחת, וביקשנו תרופה מהגוי שהשתלט על בית המרקחת היהודי: "אמא שלנו, יש לה דיזינטריה, מה אפשר לתת לה?" הגוי הראה לנו ארון, "אתם צריכים סולפה, קחו כמה שאתם רוצים", מילאנו את התרמילים שלנו בסולפה, והחלפנו את הסולפה לאט לאט במזון וזה קיים אותנו איכשהו, עד סוף המלחמה. באחד הלילות פרצו כנופיות צלב החץ לבית יתומים והצעידו אותנו לגטו. מצאנו את אמא, שוכבת, חולה במצב קשה, בדיזינטריה. מיד נתנו לה את הסולפה וכך הצלנו את חייה. כשהיא הבריאה, היא אמרה "אתם לא נשארים פה!" הסתובבה שמועה שהנאצים הולכים לחסל את הגטו עם התקרבות הצבא הסובייטי לשערי בודפשט.
אמא דרשה: "אתם בורחים מהגטו!" (מתוך ידיעה ברורה שאחי ישראל, ישמור עלי), טיפסנו על אחד מקירות העץ, שהקיפו את הגטו וברחנו. הגענו לבית ילדים של הצלב האדום, בדוב אוצה 90, שהיה בית יתומים מסודר, עם מיטות והיה גם מה לאכול. ((Dob utca 90
אנחנו כבר בשליש האחרון של דצמבר 44, בבית הזה, הסתתרו כמאה ילדים בני 6 – 14 כמונו, ללא הורים וכמה מבוגרים יהודים. בלילה אחד, באמצע הלילה, פרצו לבית יתומים חיילי ורמכט הגרמנים בצעקות "ראוס, ראוס! פר פלוכטה יודן!" כשהם מלווים באנשי צלב החץ (הנאצים ההונגרים) וגירשו אותנו לרחוב. הם דרשו מאתנו לעמוד בשורות עם ידיים מורמות כמו שבויים. החיילים ואנשי צלב החץ הובילו אותנו אל נהר הדנובה. חצינו את הנהר על גשר מרגיט ומשם הובילו אותנו לכיכר בם. Bem Te'r
ב- בם טאר 3, עמד בניין עצום ממדים ידוע לשמצה – קסרקטין רדצקי, ששימש את הגסטפו ואת אנשי צלב החץ. שם נחקרו ועונו רבים, מתנגדי שלטון ויהודים.
הובילו אותנו אל תוך החצר הפנימית של הבניין, שהייתה מרובעת וגדולה. בארבע פינות המגרש, הוצבו מכונות ירייה מאוישות בחיילים נאצים הונגרים. מפקד האקציה, נתן פקודה לכל הילדים להתפשט, וככה עמדנו בקור, מחכים למוות הבטוח של כולנו.
ואז, מופיע קצין נאצי הונגרי, במדי קצין רכבת הונגרי וסרט צלב החץ על הזרוע, עם אקדח בחגורה. הוא ניגש למפקד האקציה, מצדיע ומוציא מהמעיל שלו מסמך, ומציג אותו בפני מפקד האקציה. אני עמדתי קרוב מאוד לשניהם והבטתי ארוכות בפנים של הקצין האורח, שהיה איש מרשים ביותר ובפנים של מפקד האקציה. האורח, עשה עלי רושם עצום, במראה ובביטחון שלו. מפקד האקציה סיים את קריאת המסמך, הצדיע ואמר בקול רם: "כל הילדים להתלבש ולהתלוות לאדון הקצין" וכך עשינו, התלבשנו והלכנו 100 ילדים אחרי הקצין, שהוביל אותנו דרך גשר אחר, לגטו הגדול. שנים לא הבנתי מה פתאום קצין צלב החץ בא להציל אותנו. החידה הזאת נפתרה כעבור עשר שנים, כשכבר חייתי בישראל, בעודי מעיין באחד מעלוני "השומר הצעיר" בו מסופר על פעילות חברי המחתרת היהודית של התנועה בבודפשט. מיד זיהיתי את האיש שהציל אותי, את אחי ועוד כ100 ילדים ממוות בטוח. זיהיתי את המציל שלנו מידי האקציה בקסרקטין רדצקי כאפרים אגמון, המכונה 'אפרא'.
בערב הסילבסטר, ב1.1.45 – אני יושב עם עוד מספר ילדים באחד ממרתפי הבניינים בגטו המופגז ומדברים על השנה החדשה. כנהוג, כל ילד מביע משאלה לכבוד השנה החדשה 1945. אני, אימי הקטן בן ה12, אומר ברשמיות וחגיגיות מופרזת לכל הילדים: "אחרי שאעלה לפלשתינה, אני אתחתן ותהיה לי משפחה ואז אני אביא את הבן שלי לפה ואספר לו את כל מה שקרה כאן…" אני ידעתי בראש שלי, שאם אביא את הילד שלי לכאן, זה סימן ששרדתי את המלחמה. וככה בדיוק קרה!
~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~
בעת כתיבת שורות אלה, בעת העמקה בחומרים נוספים, מתברר, שהיה זה כנראה 'מנהג', לחטוף ילדים מבתי היתומים של הצלב האדום, להביאם לקסרקטין רדצקי, להורות על התפשטותם ואז להורגם במכונות ירייה (וכנראה להשליכם אחר כך לדנובה הקרובה)
בספרו של הארוי רוזנברג – ראול ולנברג The mystery lives on
מכנים בעמודים 67-68 את קסרקטין רדצקי Radetzky Barracks
ושם מציינים את חטיפתם ורציחתם של ילדים יהודים שנלקחו מבתי היתומים ב
Vilma Kiralyne'
Munka'ccsy streets

 
שמשון לבני – החיים שלאחר המלחמה
לאחר המלחמה, בגיל 13, אני רוצה ללמוד בב"ס תיכון מקצועי, בתיכון אורט בבודפשט. במסגרת ההכשרה שלי, אני נתקל באנטישמיות גלויה, ובמקביל נחשף לפעילות הענפה של תנועת השומר הצעיר בבית הספר. ב1947 אני מצטרף לתנועת השומר הצעיר, ובפסח 1949 יחד עם בני נוער רבים, משתתף במבצע 'הבריחה' הבלתי לגאלי – מבצע רחב ממדים של תנועת השומר הצעיר, להעלאת בני נוער לישראל במסגרת התנועה, בתקווה שהוריהם, יוכלו לצאת מהונגריה הקומוניסטית בעקבות הילדים ולעלות לישראל. אנחנו חוצים את נהר איפוי, לברטיסלבה, משם לווינה, ומשם לאיטליה, לנמל בארי – ומשם עם האנייה 'גלילה' לישראל. בישראל אני מקבל ע"י פקיד ההגירה את השם שמשון לבני.
האנייה 'גלילה' עוגנת בנמל חיפה בדיוק ביום הולדתי ה17. 26.5.1949
1949-1951 – במסגרת עליית הנוער בקיבוץ כפר מנחם. בחברת הנוער הכרתי את אורה (אווה קיש) שתהפוך לימים לרעייתי. במסגרת הלימודים, התעקשנו ללמוד את העברית כשפת אם, וכמובן לאמץ את מנהגי הארץ. לימים כשנולדו ילדיי – החלטנו, שבבית שלנו מדברים רק עברית.
הוריה המבוגרים של אורה, עלו לישראל סביב 50/51 ושוכנו במעברה בנתניה.
הורי, ואחי, אשתו ו2 ילדיו, עלו לישראל, רק ב1957 ושוכנו בבאר שבע. שמונה שנים חלפו עד שראיתי שוב את בני משפחתי.
בסוף תקופת חברת הנוער, התאחדנו לגרעין נחל יחד עם קבוצות מקריית חיים, רחובות ופתח תקווה והתגייסנו יחד לנח"ל כגרעין 'להב'. (תנועת השומר הצעיר)
1951-1952 – שירות במחלקת נח"ל בקיבוץ דן
קיץ 1952 – הגרעין מקים את קיבוץ להב שבנגב הצפוני, בסמוך לקו הירוק, שהיה אז גבול חם עם הירדנים שצלפו לא פעם עלינו העוסקים בפלחה.
בחנוכה 1953 נשאתי את אורה לאישה וב8.8.1954 – נולדו לנו התאומות מירי ורונית.
1952-1955 – שימשתי כמזכיר הקיבוץ ותקופה ריכזתי את הפלחה
ב1958 – עזבנו את הקיבוץ, כדי לרכוש השכלה נרחבת יותר.
1958-1963 – אנחנו מגיעים לבית ינאי, אני עובד כאיש חינוך במוסד החינוכי 'נעורים' שליד נתניה. אורה לומדת בסמינר – מורה לחינוך מיוחד ומנקה בתים לפרנסתנו.
וכך בעצם אני איש חינוך בכובעים שונים מ1958-2004 (וכך אורה אשתי, עד פטירתה ב2002)
ב61 אני יוצא ללמוד בב"ס לטכנאים בתל אביב ומשלב עם הלימודים הוראת קורסים מקצועיים ב'נעורים'.
ב17.3.1963 – נולדה הבת השלישית שלנו , טלי בבית ינאי
בספטמבר 63 אנחנו יורדים דרומה לעיר באר שבע. אני מורה בבית ספר עמל ואשתי אורה מורה לחינוך מיוחד בבית ספר מעוז.
ב1968 – אני מתחיל את לימודיי האקדמאים. תואר ראשון + תואר שני בחינוך וגיאוגרפיה.
במקביל אני ממשיך בהוראת גיאוגרפיה ומחנך, ב'מעלה הבשור' ואחר כך בב"ס אזורי 'מרחבים'.
ב13.4.1973 נולד בני עמית ישראל
ב1991 – תואר שלישי בהוראת המדעים, תזה – הוראת המפה לתלמידי ב"ס, ומסיים עם תואר דוקטור להוראת מדעים – קרטוגרפיה
מ1991-2004 – הוראה ומחקר במכללת קיי בבאר שבע ומכללת אחווה – ועוסק בהכשרת מורים.
במסגרת המחקר בתחום הוראת המפה, אני משתתף פעיל באגודה הקרטוגרפית שליד האומות המאוחדות (עד 2012) כמו כן, כתבתי מספר ספרים להוראת המפה בבתי הספר.
ב- מאי 2002 – לאחר כמעט 50 שנות נישואין – אשתי אורה הולכת לעולמה בגיל 69.
בהמשך, אני פוגש את זיוה גלס, שהייתה חברתי בימי חברת הנוער בכפר מנחם ואיתה אני בונה זוגיות חדשה, שנמשכת עד היום. (בדיור מוגן 'פסגת חן' בחיפה.
ב2004 – אני יוצא לפנסיה ומתחיל את עתידי עד הלום, בעיסוק חדש. תחילתו באומנות הפסיפס, בהמשך, תכשיטנות – בעיקר באומנות הזכוכית, קרמיקה והיום בעיקר עוסק במלאכת הויטראז'.
לאורה ולי, ארבעה ילדים – רונית, מירי, טלי ועמית
יש לנו 12 נכדים, 10 נינים ועוד שניים בדרך…
אין רגע שאני לא חושב על אותו קצין צלב החץ שהציל את חיי… לולא אומץ ליבו ותושייתו של אפרא (אפרים) אגמון, אני, אחי ישראל ועוד כמאה ילדים, היינו מסיימים את סיפור חיינו, אז בדצמבר 1944.
נכתב ע"י טלי רהב (הבת) 052-5015535 , קיבוץ יפתח

 
תמונות מספרות
1. בית החרושת באובודה – משם נשלחו היהודים בנוב' 44 לצעדת המוות

2. קסרקטין רדצקי 1939 – באפריל 44 הופך לבניין הגסטפו וצלב החץ , אליו נשלחו הילדים מבית היתומים בדוב אוצה 90. משמש כמתקן חקירות וכליאה ל'מתנגדי משטר'

 
3. קסרקטין רדצקי מצולם מהדנובה

4. קסרקטין רדצקי – בם טאר 3 – תצלום גוגל מאפ יולי 2019

5. החצר הפנימית בקסרקטין רדצקי – בה נדרשו הילדים להתפשט מול 4 מכונות ירייה שהוצבו בארבע פינות המגרש, עד הגעתו של אפרא אגמון. בדצמבר 44 החצר הייתה סגורה לחלוטין והגישה אליה רק דרך הכניסה הראשית מכיכר בם. (צולם מהגוגל מאפ, יולי 2019)