במחצית השניה של אפריל התחדש הגיוס לפלוגות העבודה מטעם שלטונות הצבאיים ההונגריים, דוד קבל את צו הגיוס ב-16 אפריל. בינתיים הודיע לו שמעון לוי, אשר צייד אותו במלאי של ניירות מזוייפים, שמצא מקום מחבוא עבור הוריו של דוד בחווה חקלאית בהונגריה המערבית מעבר לדנובה.
מצויד בניירות המזויפים נסע דוד לבית הוריו כדי להצילם מהגרוש לגטו. בניראגיהאזה (Nyiregyháza) ענד את הטלאי הצהוב מפני שהיה מוכר לרבים בעיר. בכיסו נשא גם את צו הגיוס. מכאן נסע לכפרו וונצ'לו (Vencsellő) והגיע לבית ההורים.
הוריו דחו מכל וכל את התכנית להעביר אותם למקום מבטחים הרחק בהונגריה המערבית. הם נזפו בו בלעג "שהפולנים בלבלו את מוחו, אבל הם לא יתפתו לזוז מהמקום". בתסכול עמוק וביאוש מוחלט נוכח דוד, שהוא, כבן , עומד חסר אונים להציל את ההורים מהגורל המר הצפוי להם. ההורים דחו בשתי ידיים את רעייון הירידה למחתרת.
או אז החליט דוד לדבר גלויות: בימים הקרובים יוקם במקום גטו, וכל היהודים ירוכזו בהם. גם את זה סרבו לקבל. בלב שבור, הודה דוד בתבוסתו ונכנע לגורל. תוך ימים ספורים יווכחו ההורים במו עיניהם שבנם היחיד דיבר נכוחה, ודרש את טובתם. המחשבה הזאת הכאיבה ללבו של דוד אף יותר.
הארועים התפתחו מהר. ב-16 לאפריל הוזמן אביו, יוסף גרינוולד אל בית מועצת הכפר ונצטווה לעזוב עם אשתו את ביתם. בשובו הבייתה כבר עמדו ליד הפתח צעירים חמושים ברובים. הז'נדרמים הופיעו תוך זמן קצר, בזזו את כל התכשיטים שהיו בבית, והזוג הובא לגטו ניראגיהאזה (Nyiregyháza). דוד ראה את הוריו השותקים ההמומים וליבו נשבר מצער הכשלון להצילם. הוא אסף את עצמו והחליט לנסות שוב. בתוך זמן קצר חזר לגטו והביא להורים בגדי אכרים פשוטים, והפציר בהם ללבוש אותם, ולצעוד משם החוצה בהליכה בעקבותיו. ההורים דחו את ההצעה בבוז וכינו את בנם: משוגע!
התנהגות זאת של הוריו סימלה לדוד את עומק הטרגדיה של יהדות הונגריה שסרבה אפילו להעלות על הדעת את גודל הסכנה שמאיימת עליה, גם בעומדה בשערי השאול. אפילו במקום מחריד כמו הגטו, הם סרבו לראות נכוחה את המציאות, כי חונכו להאמין בשלטונות. כשם שהורי דוד חשבו שיוכלו לשרוד בגטו כך השלו עצמם היהודים ברחבי הונגריה. אנשי הגטו המשיכו להאמין שהם פונו זמנית רק מהכפרים והם ישארו בגטאות רק עד סוף המלחמה.
בינתיים הגיע סטודנט מבודפשט, חבר בתנועה, והביא לדוד ניירות חדשים ומושלמים כדי שיוכל לברוח משם. כאשר נודע לאמו שבנה עומד לברוח מהגטו התחננה לפניו בדמעות שלא ייטוש אותם. דוד שרף את הניירות שיכלו לחלצו. בנתיים הכריזה מפקדת הגטו שכל אלה שיש בידם צו גיוס לפלוגות עבודה חייבים לעזוב אותו. בציות לפקודה זאת יצא דוד ב-2 למאי והגיע עם חבריו לקאשה. זאת הייתה הפעם האחרונה שהוא ראה את הוריו שמשם יצאו לאושוויץ.
נרשם ב-1945 מפי דוד גרינוולד, שסיפר את סיפורו למורהו מהגימנסיה היהודית בדברצן, ד"ר משה אליהו (לסלו) גונדה
