מוצאה ממשפחה דתית. אביה היה חסיד ו׳בעל קורא׳ של האדמו׳׳ר. בגיל צעיר התייתמה מהוריה. למרות שבכפר שלטו הזרמים החסידיים, הציונות לא הוחרמה. שליחים מארץ־ ישראל, מרדכי כספי ושלמה ליפסקי, הקימו בכפר את סניף ׳החלוץ הצעיר׳ (שמאוחר יותר הפך ל׳דרור הבונים׳) ונשקה בת החמש־עשרה הצטרפה לתנועה ושהתה בפלוגות הכשרה כהכנה לעלייה לארץ־ישראל. ב־1939 הופתעו היא וחבריה, שהיו בהכשרה על ידי שוטרים הונגרים, שהובילו אותם לבודפשט. בבירת הונגריה נכלאו לארבעה ימים וגורשו בחזרה אל כפריהם.
ב־1940 שוב עזבה את בית המשפחה והגיעה לבודפשט בה התנועה כבר הייתה בלתי לגלית. נשקה וחבריה גרו בעיר במסגרת קומונה. ב־1941 פגשה את הפליטים היהודים שבאו מפולין ומפיהם שמעה על גירוש היהודים. היא התמסרה לסייע להם.
ב־1943 הכירה את צבי גולדפרב, שהגיע להונגריה, לאחר שהות של אחד־עשר חודשים בסלובקיה. מאז פעלו יחדיו ולא נפרדו דרכיהם. ב־1943 נשלחה על ידי תנועתה לקרפטורוס כדי להזהיר את היהודים מפני סכנת הפשיזם וכדי לייסד סניפים חדשים של התנועה. לאחר כניסת הגרמנים להונגריה ב־19.3.1944, הייתה נשקה פעילה מרכזית במחתרת והתבלטה בתושייתה ובאומץ לבה. היא עסקה במגוון רחב של פעילויות ושליחויות. באחת הפעולות נתפסה, יחד עם צבי וחברים אחרים, נחקרה ועונתה קשות, אך לא גילתה את סודותיה. נשקה נכלאה בבית הכלא בשדרות מרגיט (Margit körút), שהיה בית הכלא המרכזי של הצבא ההונגרי בבודפשט ובבית הסוהר בשופרונקהידה (Sopronkohida). היא שוחררה בפעולה נועזת של המחתרת החלוצית. אחרי השחרור, בינואר 1945 עסקו צבי ונשקה בשיקום התנועה ובטיפול בשארית הפליטה ובבתי היתומים בהם מצאו מקום מאות ילדים יהודים.
ממשלת הונגריה העניקה לה את אות הגבורה על פעולות ההצלה במחתרת. ב-1949 עלתה, יחד עם בעלה לארץ והייתה בין מקימי קיבוץ פרוד.
בנה, אורי, נפל במלחמת יום הכיפורים. ארבע שנים לאחר מכן, גם צבי הלך לעולמו.
