המתקפה על הזיכרון ההיסטורי של השואה – רנדולף ל. בראהאם

המתקפה על הזיכרון ההיסטורי של השואה

רנדולף ל. בראהאם

זו הפעם הראשונה שכתב העת ספקטרום ההונגרי מפרסם מאמר מדעי, ומסיבה זו הוא ארוך יותר מפרסומיי הרגילים. הערות השוליים המובאות בו מהוות חלק חשוב, וזאת מפני שהן מפנות את הקוראים הן לעבודות מדעיות העוסקות בנושא, והן למאמרי עיתונים רלוונטיים שוטפים.

המאמר הנו תיאור מפורט של "המתקפה על היושרה ההיסטורית בחקר השואה", תוך שימת דגש מיוחד על פרק הזמן שלאחר 1990.

 

Memoria est thesaurus omnium rerum et custos

(הזיכרון הוא האוצר והמגן של כל הדברים) קיקרו

 

השקת המתקפה

העידן הקומוניסטי

בהונגריה, בדומה למדינות רבות אחרות שהיו תחת שלטון נאצי, המתקפה על האמת ההיסטורית ביחס לשואה החלה עוד לפני שהמלחמה הגיעה לסיומה. בעוד אלפי יהודי הונגריה שהו עדיין במחנות ריכוז, היהודים ששוחררו על-ידי הצבא האדם, לרבות יהודי בודפשט, הוזהרו עד מהרה כי אל להם לבקש הטבות כלשהן בשל סבלם. הפעם, קמפיין זה החל מן השמאל. הקומוניסטים ובעלי בריתם, שאף הם נרדפו על-ידי הנאצים, היו בעיצומו של מאבק פוליטי למען השגת שליטה מדינית. על מנת לזכות בתמיכת המוני הנוצרים חדורי הארס האנטישמי, אשר רבים מהם היו בעלים של רכוש יהודי שנבזז או הוקצה באופן "חוקי", מנהיגי השמאל היו בין הראשונים שעשו שימוש במונח "ההכללה" במתקפתם על ייחודיות השואה ואף על עצם קיומה. בטענם כי האירועים שהיו מנת חלקם של היהודים היו חלק בלתי נפרד מהפורענות שהטביעה את מרבית תושבי אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, הם קראו לשורדים כי יוותרו על תביעות ייחודיות כלשהן, ותחת זאת ייטלו חלק בבניית חברה שוויונית "חדשה". יוז'ף דַרְווָאש (József Darvas), הסופר הפופוליסטי הידוע ומנהיג מפלגת האיכרים הלאומית, קבע כבר בחודש מרס 1945 כי "איש אינו רשאי לתבוע זכויות יתר בגין סבלו בעבר". ב-26 באוגוסט 1945 הוא חזר על עמדתו האנטי-יהודית בקביעה כי "אל לה לקבוצה מסוימת לתבוע יחס מועדף על בסיס זכאויות גזעיות". השיסוי מצד הקומוניסטים הביא עד מהרה להפצת עלילות דם ולפרעות בערים אחדות, לרבות קוּנְמָדָרָש (Kunmadaras) ומישקוֹלְץ (Miskolc).

 

ב-1949, זמן קצר לאחר הקמתה, הפסיקה הממשלה חדשה בהונגריה שבשליטת הקומוניסטים את ההתנפלויות הפיזיות על יהודים, אך החלה במתקפה על זיכרון השואה. להשגת יעד זה, פעל ממשל זה בהתאמה עם המתקפה האנטישמית בהנהגה סובייטית כנגד "הקוסמופוליטיות" והציונות, ועד מהרה החלו מאמצי הטפה לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל. כתוצאה מכך, השואה, כמו "השאלה היהודית" בכללותה, שקעה למשך עשרות שנים בבור האורווליאני השחור של ההיסטוריה.

שלא כמו במערב, שם ניהלו מי שכונו "רוויזיוניסטים היסטוריים" מערכה לסילוף השואה, גימודה והכחשתה הלכה למעשה, המערכה בגוש הסובייטי קודמה בשליטה קפדנית בעוצמות משתנות, בהתאם לאינטרסים הפוליטיים המשתנים של הקרמלין.

 

התקופה שלאחר המשטר הקומוניסטי

בשנות השמונים המאוחרות, בעקבות התפרקות המשטרים הקומוניסטיים והתפוררות הגוש הסובייטי, זיהם ארס "הרוויזיוניזם ההיסטורי" את הרובד הלאומני ושונא הזרים של החברה ההונגרית. למרבה האירוניה, מגמה חדשה זו פילסה את דרכה לקדמת הבמה לאחר שהממשלה הראשונה שנבחרה באורח דמוקרטי הנהיגה צעדי ליברליזציה כחלק משינוי סדרי השלטון          ב-1989. הלחצים הפוליטיים והתזוזות החברתיות והכלכליות שהתחוללו במסגרת צעדי ההפרטה והשיווקיות מטעם הממשל אפשרו ליסודות הלאומניים-הפופוליסטיים שונאי הזרים לעורר מחדש את "השאלה היהודית" והאנטישמיות ככלים נוחים במדיניות הפנים. מאז הנהגת השינוי המערכתי, מספר אוהדי האנטישמיות ההונגרית שונאת הזרים גדל בהתמדה, והוא היווה סכנה לא רק למכלול ההיסטורי של השואה, כי אם גם למערכת השלטונית הדמוקרטית שהוקמה מחדש. סכנה זו נבעה לאו דווקא מצד "הרוויזיוניסטים ההיסטוריים", מכחישי השואה הקולניים ביותר – אשר ייתכן מאוד כי בסופו של דבר יושלכו לפח האשפה של ההיסטוריה – אלא מצד "דמויות ציבוריות נכבדות", שרים וראשי ממשלות, חברי הפרלמנט ופקידים רמי דרג. הרטוריקה והטקטיקה של אנשים נכבדים אלה השתנו בהתאם לאינטרסים של קבוצת השתייכותם הפוליטית-אידיאולוגית ולשאיפותיהם האישיות. מנהיגי ממשלות הונגריה שנבחרו זו אחר זו בבחירות דמוקרטיות, קידמו – פרט ליוצאי דופן אחדים – מדיניות שהייתה מכוונת ליעדים אלה:

1. טיהור תקופת הורטי והפחת רוח חיים בעקרונות הלאומיים-הנוצריים שהיו מקורות ההשראה שלה;
2. שחרור הונגריה מכל אשמה בשואה על-יד הטלת מלוא האחריות על גרמניה;
3. הטיית תשומת הלב מן השואה על-יד התמקדות בחוויות "החיוביות" של היהודים מאז שזכו לשוויון זכויות ב-1867, ובפעולות ההצלה של נוצרים הונגרים במהלך הכיבוש הגרמני, לרבות עצירת הגירושים בתחילת יולי 1944.

 

למען השגת יעדים אלה, תמכו הממשלות זו אחר זו, במידות שונות של התלהבות במאמצי קבוצות ויחידים "פטריוטים-לאומנים" אשר הקדישו את כל מרצם לטיהור העבר ההיסטורי של הונגריה, שלא היה אלא סילוף העבר ההיסטורי בתקופת הנאציזם בכלל ובנושא השואה בפרט. בדומה לעמיתיהם במקומות אחרים בעולם שהיו בשליטת הנאצים, מטהרי ההיסטוריה ההונגרית אימצו, בין השאר, את השיטה ההיסטורית של "ביטול ההלאמה" – וזאת על מנת להוכיח את היותה של הונגריה חפה מפשע בתקופת השואה – ואת גרסת "היחסיות" ו"המעטת הערך" בהצהירם כי מספר קורבנות הנאציזם היה כאין וכאפס בהשוואה לקורבנות הקומוניזם. לגרסתם, במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה השואה גורם זניח ותו לא.

 

מחקר זה מתעד את מדיניותן של ממשלות הונגריה מאז 1989, תוך הערכה ביקורתית ביחס לגישות השונות שאימצו למען השגת יעדיהן הלאומיים הנקיים מכל רבב. כמו כן, מחקר זה נועד לזהות את ההקשר ההיסטורי שבו עוצבו צעדי מדיניות אלה, תוך התמקדות בצעדים "חוקתיים" ו"חוקיים" אחרים שננקטו על בסיס כוונות פוליטיות ביחס לשואה לאחר השבעת ממשלתו של ויקטור אורבן (Viktor Orbán) ב-2010.

המתקפה על העובדות

בחודש מרס 1944 מנתה האוכלוסייה היהודית בהונגריה למעלה מ-800,000 נפשות, לרבות         כ-100,000 נוצרים ומומרים אשר זהותם היהודית נקבעה על יסוד חוקי הגזע שהיו בתוקף באותה עת. בארצות אירופה שבשליטת הנאצים הייתה קהילה יהודית זו האחרונה שנותרה יחסית שלמה. על סף ניצחון בעלות הברית ולאחר ששרדו את מרבית שנות המלחמה, הקיץ הקץ על יהודי הונגריה. הדבר נעשה במעורבות ישירה של ממשלת הונגריה, בעלת ברית של גרמניה הנאצית. מתחילת שנת 1938, הנהיגה ממשלה זו שורה של מהלכים גוברים והולכים בחומרתם נגד היהודים. לא זו בלבד שמהלכים אלה פגעו בזכויות האזרחיות והחברתיות-כלכליות הבסיסיות של היהודים; בשנת 1944 הם אף גבו את חייהם של כ-60,000 יהודים. אף על פי כן, רוב יהודי הונגריה  שרדו את ארבע וחצי השנים הראשונות של המלחמה "הודות" להגנה שהעניקה להם ממשלת האצולה השמרנית של מיקלוֹש קָלַאי (Miklós Kállay). אחרי הכיבוש הגרמני ב-19 במרס 1944, קהילה יהודית זו, שעד אז חייתה בביטחון יחסי, נחשפה לתהליך מרוכז ואכזרי ביותר של גטואיזציה וגירוש, בהתאם לתוכנית הפיתרון הסופי של הנאצים. המהלך הרצחני נגד יהודי הונגריה שהופעל כמעט מיד לאחר תחילת הכיבוש, התקבל בברכה לא רק על-ידי הצבא, כי אם גם על-ידי רבדים רחבים של האוכלוסייה.  באותו זמן, מנהיגי העולם, לרבות אלה של הונגריה, ידעו את האמת על אודות אושוויץ, וזאת כאשר אפילו רבים מקרב הנאצים היו מודעים לכך שמדינות הציר יובסו במלחמה. בדיוק בשל תחזית זו, הגרמנים ושותפיהם ההונגרים גמרו אומר לנצח לפחות במערכה נגד היהודים. היה ברור שגורם הזמן הוא בעל חשיבות מכרעת. הצבא האדום התקרב במהירות לרומניה, ובעלות הברית המערביות היו צפויות לפלוש בקרוב ליבשת אירופה.

 

ב-1944 הייתה מכונת ההרס של הנאצים משומנת היטב. הודות לניסיון שצברו ברציחה המונית של יהודים ברוב רובה של אירופה שבשליטתם, הנאצים היו מוכנים היטב למבצע בזק בהונגריה. לנוכח המפנה במלחמה והחשש מתבוסה במלחמה, חשדו הגרמנים כי מיקלוש הורטי (Miklós Horthy), ראש מדינת הונגריה, עשוי ללכת בעקבות צעדיו האחרונים של המרשל יון אנטונסק (Jon Antonescu) הרומני ולמנוע את הביצוע המלא של הפיתרון הסופי, בנימוק שהשאלה היהודית  הנה נושא פנים-הונגרי. חששם של הגרמנים התפוגג זמן קצר לאחר תחילת הכיבוש. אדולף אייכמן בעל הניסיון, ראש יחידה קטנה אך יעילה של ס"ס, השתאה לנוכח התלהבותם של חברי הממשלה החדשה של דֶמֶה סְטוֹיַאי (Döme Sztójay) – כולם מונו על ידי הורטי – ונכונותם לפתור את השאלה היהודית. ממשלה חדשה זו העמידה את כלי השרת של כוחות השלטון –    הז'נדרמריה, המשטרה, שירות המדינה – לרשות הנאצים הגרמנים וההונגרים, כשהם נחושים בדעתם לממש את הפיתרון הסופי מהר ככל האפשר. בעוד הורטי כעומד בראש השלטון מסמל את הריבונות הלאומית, כ-200,000 שוטרים, ז'נדרמים, עובדי מדינה ומתנדבים "פטריוטים" שיתפו פעולה במסע נגד היהודים בשגרת תפקוד וביעילות שהרשימו עד מאוד אפילו את אנשי הס"ס המעטים שמילאו תפקיד של "יועצים". במשך פחות מחודשיים – החל בשליש האחרון של חודש מרס עד מחצית מאי 1944 – השלימו האחראים לפיתרון הסופי את השלב הראשון במסע נגד היהודים. בפועלם בהתאם לסעיפי "חוקים, צווים והוראות" רבים שניתנו מטעם זרועות הממשל הכלליים והמקומיים כאחד, היהודים נדונו לבידוד, לסימון, לגזל רכושם ולריכוזם בגטאות. במהלך החודשיים הבאים – מ-15 במאי עד 9 ביולי – הם נדונו לביצוע התוכנית האכזרית והמהירה ביותר של גירוש והשמדה שידעה המלחמה. תוכנית זו הייתה כה מהירה וגדולה בהיקפה, עד כי המשרפות באושוויץ-בירקנאו – משוכללות ככל שהיו – לא עמדו בקצב ההריגה, והיה צורך לחפור תעלות מיוחדות לשריפת אלפי הקורבנות. כאשר התוודע צ'רצ'יל לזוועה הזאת, הוא הצהיר כי "נראה שזה הפשע הנורא והגדול ביותר שנעשה אי-פעם עלי אדמות". במספרים מוחלטים, הרצח ההמוני של יהודי הונגריה האפיל על מניין ההרוגים מבין הלוחמים העיקריים במלחמת העולם השנייה!

 

שלבי המתקפה

הפרק ההונגרי בשואת יהודי אירופה מהווה לא רק את הטרגדיה הנוראה ביותר בקורות יהודי הונגריה; בה בעת הוא גם הפרק האפל ביותר בהיסטוריה של הונגריה. בכל תולדות האומה ההונגרית, מעולם לא נרצחו בני אדם כה רבים, לאחר שנגזל רכושם, כפי שאירוע ב-1944. מרבית מאות אלפי הקורבנות היו אזרחי הונגריה הגֵאים על היותם "מדיארים בעלי אמונה יהודית". למרבה צערם של מיעוטים אתניים-לאומיים אחרים בהונגריה, מאז 1848 רוב יהודי הונגריה ראו את עצמם פטריוטים הונגרים וחשו מחויבות כלפי ארצם. הם היו חלוצי המודרניזציה וקידום השפה והתרבות ההונגרית, גם בשטחים שהונגריה איבדה ב-1918. בסופו של דבר, דרכם צלחה פחות מזו של קבוצות אתניות ולאומיות אחרות. הם הושמדו בסיוע פעיל של ההונגרים, בהם תמכו והאמינו ללא סייג.

 

פרטי הפרק האפוקליפטי הזה בתולדות הונגריה טרם חדרו לתודעת העם ההונגרי. הסיבות לכך רבות ומורכבות. קורות הונגריה בזמן המלחמה, לרבות השואה, טופלו אחרי המלחמה בעורמה בידי המשטרים השונים על מנת לשרת את האינטרסים הפוליטיים שלהם.

התקופה הראשונה אחרי מלחמת העולם השנייה

כבר בפרק הזמן הראשון לאחר תום המלחמה נוצר ניגוד בין הצרכים והאינטרסים של שורדי השואה לבין השאיפות הפוליטיות של המפלגות השונות.

 

והנה צחוק הגורל: בעוד יהודי הונגריה שנותרו לפליטה תמכו ושמו את מבטחם במפלגה הקומוניסטית שרבים מחבריה נרדפו – כמו היהודים – על-יד הנאצים והמשטר של הורטי, מפלגה זו פנתה להם עורף. יהודים רבים האמינו כי זו המפלגה היחידה הנקייה מכל רבב פשיסטי, והיא הגוף המהימן שיקדם את האינטרסים הלגיטימיים שלהם, לרבות לכידת פושעי המלחמה והעמדתם לדין, הפעלת תוכנית הוגנת להשבת נכסים ולפיצויים, ובניית חברה שוויונית וצודקת. עד מהרה הבינו השורדים היהודים את המציאות הפוליטית ואת מאבקי הכוח שהתנהלו אחרי המלחמה. המפלגה הקומוניסטית הקטנה, שלא זכתה לתמיכת הרוב האתני, הקריבה ללא נקיפות מצפון את האינטרסים של היהודים למען גיוס דעת קהל אוהדת בדרכה להשגת השלטון. התועלתנות הפוליטית הניעה את הנהגת המפלגה, אשר מספר חבריה ממוצא יהודי היה גדול יחסית, בקריאתה לשורדים לשכוח את סבלם בעבר, לנטוש את תביעותיהם להשבת רכושם ולהכפיף את צרכיהם המיוחדים לבניית חברה סוציאליסטית חדשה. בתוך זמן קצר גילו השורדים – מלבד האוהדים השרופים המעטים יחסית שהוסיפו לדבוק בקו הרעיוני שלהם ובעמדות השלטון שהשיגו – כי המאמץ של המפלגה הקומוניסטית לזכות לתמיכת ההמונים הוא שעמד במידה רבה מאחורי התעמולה האנטישמית, והפרעות וההתפרצויות "הספונטניות" נגד היהודים שהתחוללו זמן קצר לאחר תום המלחמה.

 

בעידן סטלין, שקעה השואה הלכה למעשה בחור האורווליאני השחור של ההיסטוריה. הקורבנות היהודים לא היו אלא חלק מהאבדות שבכלל האוכלוסייה, והשורדים עצמם נפגעו מעוולות רבות. רבים מהם מצאו את עצמם נרדפים על בסיס חברתי ודתי-פוליטי כאחד. הם זוהו כחברי "הבורגנות הנצלנית", או הואשמו בחטאי הציונות והקוסמופוליטיות. רבים מהם גורשו שוב למחנות ריכוז לצורך "חינוך מחדש", לעתים קרובות לצד מעניהם בעבר. אחרים נאסרו או איבדו את אמצעי הקיום שלהם. בחלוף הזמן, אפילו המפלגה הקומוניסטית עצמה טוהרה ממרכיביה היהודים – וזאת על מנת להגדיל את כוח משיכתה בקרב הרוב האתני.

 

במהלך עידן הקומוניזם הלאומי שקם לאחר ההתקוממות ב-1956, השאלה היהודית ונושא האנטישמיות – אף על פי שברמה העממית הוסיפו להתקיים – נותרו בשליטת הממשלה. תוך דבקות עקבית במדיניותן של ממשלות קודמות, מידת המודעות לשואה בקרב הציבור נותרה נמוכה, וזאת אף על פי שבהונגריה – בניגוד למדינות אחרות בגוש הסובייטי – ראו אור פרסומים תיעודיים והיסטוריים חשובים על אודות הטרגדיה שפקדה את יהדות הונגריה.

העידן הפוסט-קומוניסטי

השינוי השיטתי בקרב עמי הגוש הסובייטי החל בהונגריה כבר ב-1987, בהנהגת קבוצת רפורמאטורים חברי מפלגת הפועלים הסוציאליסטי ההונגרית (Magyar Szocialista Munkáspárt). אימרה פוז'גאי (Imre Pozsgai), ממנהיגי הקבוצה, הגדיר את המהפכה ההונגרית של 1956 כהתקוממות עממית ולא כמהפכה שכנגד, תוך סירוב לציית להוראות הקרמלין. הצהרתו פתחה דיון ציבורי בנושאים שעד אז נאסר לדון בהם, כגון הסכמי טריאנון ואפילו השואה. מאז ניצחון הדמוקרטיה ב-1989, הפכה השואה לנושא "מביך" בקרב הממשלות השונות שקמו לאחר המשטר הקומוניסטי.

 

יחסם לשואה של מנהיגי האומה שנבחרו במסגרת החברה הדמוקרטית החדשה השתנה חדשות לפרקים. במהלך כהונת הממשלות השונות, יחס זה הוא שקבע את המידה והעוצמה של המתקפה על הזיכרון ההיסטורי. כולן הכירו בפומבי בטרגדיה של היהודים בזמן המלחמה, והתחייבו בעקביות – במיוחד באירועי זיכרון לשואה – להילחם בנגע באנטישמיות.

 

בהיעדר קו מנחה מוסרי מפורש וחד-משמעי בנושא השואה, נראה כי מטהרי ההיסטוריה קיבלו אור ירוק "להגן על הכבוד הלאומי ההונגרי" באמצעות מתן פטור מאחריותה של הונגריה אומה זו לשואת אזרחיה היהודים. המתקפה על הזיכרון ההיסטורי של השואה נוהלה לא רק על-די "הרוויזיוניסטים ההיסטוריים", כי אם גם – וביתר חשיבות – על-ידי מספר גדל והולך של בעלי תארים, מטהרי היסטוריה מתוחכמים. מומחים "פטריוטים" אלה התמסרו לשכתוב העידן של הורטי, לכאורה על מנת "לאפשר לשמרנים ההונגרים לשוב ולהתגאות בהיסטוריה שלהם".

הצעדים הראשונים בכיוון זה נעשו במהלך כהונתו של יוז'ף אַנטָל (József Antall) הצעיר, ראש הממשלה הראשון שנבחר באורח דמוקרטי לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, שכיהן מ-23 במאי 1990 עד 12 בדצמבר .1993. הוא עמד בראש הפורום הדמוקרטי ההונגרי (Magyar Demokrata Fórum – MDF), מפגלה אותה ייסד יחד עם דמויות אנטישמיות ידועות, כגון אישְטְווָאן צ'וּרְקָה (István Csurka) ושאנדוֹר צ'וֹרי (Sándor Csoóri). אנטל התמסר לבנייתה מחדש של הונגריה על יסוד  הקווים הלאומיים-נוצריים שאפיינו את עידן הורטי. הוא היה ראש החנית בטיהור שמו של מי שהיה ראש הממשלה פאל טֶלֶקי (Pál Teleki), יוזם אחדים מן החוקים נגד היהודים. כן החל במערכה לטיהור שמו של העוצר לשעבר, והיה הראשון שפעל לשחרור המצפון הלאומי ממועקת השואה, תוך שסירב בעקביות לרעיון של התנצלות רשמית על אשר אירע. אנטל היה גם הראשון שגרס כי בכל דיון על אודות השואה – אם זו בכלל אמורה להידון – יש להדגיש את פעולות ההצלה של חסידי אומות העולם ולהימנע מאזכור פושעי המלחמה.

 

במהלך כהונת ממשלתו של אנטל גברו המאמצים לטהר את שמו של מיקלוש הורטי. צעד משמעותי בכיוון זה נעשה למען תחייתו הפוליטית של העוצר לשעבר בהבאת גופתו וגופות בני משפחתו מפורטוגל, וקבורתם מחדש בהונגריה בטקס מלא הוד, כראוי למי שעמד בראש המדינה.

קווי הפעולה הבלתי רשמיים בנושאי השואה נוצלו עד מהרה לרעה על-ידי לאומנים ניאו-אנטישמים. במסגרת החירויות הדמוקרטיות החדשות, אחדים מהם עשו שימוש גלוי בהתקפות נגד היהודים. לדוגמה, שאנדור צ'ורי, אחד מסופרי הונגריה הנערצים בתקופתו, רצה להוכיח  כי "היהדות ההונגרית הליברלית שאפה 'לבולל' את ההונגרים הן בסגנון והן בהגות". בדומה למסע נגד היהודים בתקופת הורטי, הוא רמז במפורש כי שארית יהדות הונגריה ששרדה את המלחמה הפכה לאיום על הנוצרים ההונגרים.

 

יורשו של אנטל, פֵטֶר בוֹרוֹש (Péter Boross), שכיהן כראש הממשלה מ-12בדצמבר 1993 עד 15 ביולי 1994, פעל ביתר שאת במתן תמיכה ועידוד למטהרי ההיסטוריה. בהיותו הרוח החיה של המגמה הניאו-פשיסטית שמטרתה הייתה טיהור משטר הורטי מכל רבב, בורוש פעל למען להקמתה מחדש של המסורת הלאומית הנוצרית בהונגריה. תמיכתו הקולנית בהמעטת ערך השואה לא החלה בעת כהונתו כראש ממשלה; היא החלה עוד כאשר היה שר בממשלת ויקטור אורבן.

 

הזיכרון ההיסטורי של השורדים חווה זעזוע קשה בתחילת שנת 1994, כאשר בית המשפט לחוקה (Alkotmány bíróság), אשר נוסד בסוף שנת 1989, ביטל סעיפים רבים בחוק בתי המשפט העממיים (חוק מס' 7 משנת 1945). ביטול זה הביא לביטול הרשעתם של רבים מבין המעורבים במידה זו או אחרת בביצוע תוכנית הפיתרון הסופי. בטענו כי פעולותיהם של אנשים שהורשעו לא נחשבו בשעת ביצועם כראויות לעונש, אפשר בית המשפט את טיהור שמם של רבים מאלה שהיו מעורבים במצוד אחר היהודים, בביזת רכושם, בריכוזם בגטאות ובגירושם מהונגריה.

צעדי מדיניות שנתפסו כפוגעים קשות בשורדים נמשכו אפילו בעת ממשלו של ג'ולה הורן (Gyula Horn), ממנהיגי המפלגה הסוציאליסטית ההונגרית. במהלך כהונתו כראש ממשלה (מ-15 ביולי 1994 עד 8 ביולי 1998) תפס עניין הפיצויים והשבת הרכוש – ממנו התעלמו מאז 1945 – סופסוף מקום בקדמת הבמה. בעוד שהקומוניסטים בעת שלטונם התעלמו מנושא זה כמעט כליל והדגישו את דרישות בניית הסוציאליזם, המשטרים הפוסט-קומוניסטיים דאגו יותר לפיצויים לקורבנות הקומוניזם מאשר לקורבנות הפשיזם. בהוסיפם חטא על פשע, מספר בלתי מוגדר של קורבנות נוצריים זכו לפיצוי בעבור נכסים שהולאמו בעת המשטר הקומוניסטי, בהם נכסים שנלקחו בעת המשטר הנאצי "באופן חוקי" או במרמה מידי היהודים.

 

קריאת תיגר נוספת על הזיכרון ההיסטורי של השואה התרחשה אף היא בעת ממשלו של הורן. פסיקת בית המשפט לחוקה, וכן תקנות וחוקים רבים שנחקקו בעת כהונתו, אסרו על חוקרים רבים את רכישתם ו/או השגתם של חומרים ארכיוניים הקשורים לשואה. סביר להניח, כי הוראות "הגנת נתונים אישיים" בנושאי חוק שונים, ולצדן מגוון פסיקות שיפוטיות, נועדו להגן על פקידי ממשל אשר קיימו בעבר קשרים עם משתפי פעולה עם הנאצים או המשטר הקומוניסטי.  לא ייפלא אפוא, כי בהשפעת חוקים ופסיקות אלה הוגבלו עבודות מחקר של מלומדים בכלל ושל חוקרים ממדינות זרות בפרט. סוגיה זו נותרה ללא פיתרון.

העצמת המתקפה

המתקפה על הזיכרון ההיסטורי החריפה בהדרגה בעת כהונת הממשלה הראשונה של ויקטור אורבן (מ-8 ביולי 1998 עד 27 במאי 2002); במהלך כהונת ממשלתו השנייה, מ-9 במאי 2010 ואילך, אף חלה בה תפנית מאיימת. אף על פי שבבחירות שנערכו בחודש מאי 1998 זכתה מפלגתו של אורבן, אגודת הדמוקרטים הצעירים פִידֶס (Fiatal Demokraták Szövetsége – FIDESZ) בניצחון דחוק בפרלמנט, הוא והקואליציה שמימין למרכז שבראשותו נתנו יד חופשית למטהרי ההיסטוריה במאמציהם לטהר את תקופת הורטי. אף על פי שלפי הדיווחים אורבן עצמו לא היה אנטישמי, נראה כי מצד אחד התועלתנות הפוליטית אילצה אותו לגנות את פעולות הימין הקיצוני, אך מצד שני הוא עודד את מטהרי תולדות הונגריה בתקופת המלחמה ואולי אף תמך בהם. במהלך כהונתו, שיטת עיוות ההיסטוריה בהפעלת מדיניות "ביטול ההלאמה" זכתה להכרה כללית. מטהרי ההיסטוריה עשו שימוש באותה שיטה בניסיונם לפטור את הונגריה מכל אשמה ובהטלת האחריות הבלעדית על הגרמנים.  על מנת להבטיח את המשך ההיסטוריה הלאומית הנקייה מאשמה של הונגריה, ממשלת אורבן החליטה להחיות את ערכי הלאומיות הנוצרית של תקופת הורטי והצגתם מחדש של סמלים לאומיים. אחת הדוברות התקיפות ביותר לקידום סמלים אלה הייתה איבּוֹיָה דָוויד (Ibolya Dávid) , שרת המשפטים בממשלתו של אורבן.

באותה תקופה בערך זכו מטהרי ההיסטוריה לעידוד עקיף בהטיפם ל"הערכה מחדש" של סוכנויות ביטחון המדינה שהיו מעורבות בפיתרון הסופי, ולהתמקד בתרומתם "החיובית" של הונגרים שהצילו יהודים.

 

כחלק ממסע ההערכה מחדש, מטהרי ההיסטוריה השקיעו מאמץ בלתי מבוטל למען זיכוי מאשמה של הז'נדרמריה, בעוד שזו מילאה תפקיד מפתח במצוד אחר היהודים, בהעברתם לגטאות ובגירושם. לשם כך הפיקו סרט תיעודי, שהוצג בטלוויזיה ההונגרית בתחילת חודש דצמבר 1998. "ההיסטוריונים" שהופיעו בסרט נראו כמי שמנסים לנקות את הז'נדרמריה מכל אשמה לא רק בהטילם את האשמה כולה על הגרמנים, כי אם גם בהתמקדם בגישה הצייתנית של  היהודים לחוקים. שאנדוֹר סַקַאי (Sándor Szakály), אחד "המומחים" הקשורים לסרט, השתמש בנימוק מתועב. לדבריו, הז'נדרמריה לא נזקקה כלל וכלל לשימוש בכוח, מפני שהיהודים – בהיותם שומרי חוק – מימשו מרצונם את הצעדים המכוונים נגדם. "מומחה" אחר הציג תיזה שלפיה הז'נדרמים גילו מידה של התנגדות לגרמנים, בבצעם את הפעולות האנטי-יהודיות "באופן אנושי". נראה כי המשתתפים בסרט התיעודי היו מאוחדים בדעה כי הרוח הנוצרית היא שהאירה את דרכם של הז'נדרמים, אשר זכו לאהדת העם אותו שירתו על מנת לשמור על החוק והסדר. הז'נדרמים שרואיינו בסרט – כולם ותיקי המסע נגד היהודים – נתנו שורה של "הסברים" מקלים להתנהגותם. פחות משנה מאוחר יותר, ז'וֹלט לאני (Zsolt Lányi), ראש  ועדת השירותים המזוינים של הפרלמנט ההונגרי, הסיר את הלוט מעל שלט לכבוד הז'נדרמים שנהרגו במהלך המלחמה. הפסל הוצב בחצר המכון והמוזיאון לתולדות המלחמה  (Intézet és Múzeum Hadtörténelmi) שבראשות סקאי.

 

נוצר הרושם כי ההסלמה בפעילותם של מטהרי ההיסטוריה זכתה לעידוד עקיף ממדיניות הממשלה המשקפת במידה גוברת והולכת את הקו "הלאומי הנוצרי" מהתקופה שבין שתי המלחמות. על אף המסורת קצרת הימים של חירויות אזרחיות, התירה הונגריה את הפצת ספרות השנאה, ועד לאחרונה גם את הכחשת השואה – פעולות אשר נחשבו כבלתי חוקיות ונענשו בחומרה הן בצרפת והן במדינות רבות אחרות, בעלות מסורת ארוכת שנים של דמוקרטיה ליברלית.

 

נראה כי הלאומנים הקיצוניים זכו לעידוד בפעילותם לטיהור ההיסטוריה מצד  כמה וכמה אישים בכירים. אחדים מהם לא זו בלבד שהביעו אהדה ליעדים שהציבו רבים ממטהרי ההיסטוריה, אלא שמפעם לפעם הם עצמם נטלו חלק בפעילות זו.

 

אחד הניסיונות המחוצפים ביותר בהפחת כזבים ביחס ליהודי הונגריה בכלל ולקורות שואתה בפרט מצא את ביטויו בתוכנית שיזם משרד התרבות ההונגרי לשם עיצוב תערוכה חדשה באושוויץ. הרעיון נולד בסתיו 1998: במהלך ביקורו של ראש הממשלה ויקטור אורבן בפולין, הוא פקד את מחנה המוות, ובו הביתן ההונגרי שהוקם בשנים 1980-1979 בעת המשטר הקומוניסטי. המוזיאון נראה בעיניו "מעוות ומוזנח".

 

התוכנית המקורית קראה אך ורק לשחזור התערוכה, אך מומחי משרד התרבות החליטו לפרק אותה כליל וליצור תחתיה תערוכה חדשה, שנועדה להיפתח ב-9 במאי 2000 על-ידי ראש הממשלה ברוב הדר ובטקסיות נאותה. משרד התרבות הטיל את הפקת התערוכה החדשה על המוזיאון הלאומי ההונגרי. מנהל אותו מוזיאון, דר' טִיבּוֹר קוֹבאָץ (Dr. Tibor Kovács) לא התקשה למצוא את "האדם הנכון" למשימה זו: אישטוואן איהאס (István Ihász), מנהל מחלקת ההיסטוריה בת זמננו במוזיאון. לאיהאס, איש ימין מובהק, יצאו זה מכבר מוניטין בלאומנותו כיוצר התערוכה השנויה במחלוקת "הונגריה במאה העשרים". תערוכה זו, מן הפופולאריות ביותר שנערכו במוזיאון, מעלה על נס את תקופת הורטי וממעיטה בגודל הטרגדיה של יהדות הונגריה.

איהאס החל את עבודתו במיזם החדש בחודש דצמבר 1998 בהכנת תסריט ובאיסוף חומרים חזותיים וארכיוניים שנועדו לדעתו לשימוש בביתן החדש. הוא נרתם למשימתו בעזרת ועדת שלושה מומחים: מָריָה שְמִידְט (Mária Schmidt), שכיהנה אז כיועצת לראש הממשלה, טַמאש שְטארְק (Tamás Stark), חבר המכון לתולדות האקדמיה ההונגרית למדעים, ויוֹז'ף שְווֶייצֶר (József Schweitzer), שהיה אז הרב הראשי של הונגריה. הטיוטה הראשונה של התסריט הייתה מוכנה באביב 1999. בעקבות הערותיהם של המומחים שהושמעו במהלך התייעצויות אחדות, הוכנה ב-9 באפריל 1999 הטיוטה השנייה, בחתימת שלושת המומחים. בתחילת יוני אותה שנה הועברה הטיוטה למשרד התרבות. בהיותו משוכנע כי מטרת התסריט הייתה בעיקרה אינפורמטיבית ולאו דווקא חינוכית, איהאס המליץ – כך דווח – שלא להתייעץ עם מומחים נוספים. על אף זאת, משרד התרבות נקט גישה זהירה יותר והעבירה את התסריט להערכתם של שלושה היסטוריונים ידועי שם ומומחים במוזיאולוגיה: סַבּוֹלְץ' סִיטָה (Szabolcs Szita), ההיסטוריון הראשי של עמותת אושוויץ ההונגרית בבודפשט, אִילוֹנָה רַדְנוֹטִי (Ilona Radnóti), היסטוריונית המקושרת למוזיאון "יאנוס פאנוניוס" בעיר פֵץ' (Pécs), ורוברט טוראן (Róbert Turán), מנהל המוזיאון היהודי בבודפשט. הקריאה הראשונה של הטיוטה הותירה את טוראן המום, והוא החליט להעביר את העתקי הטיוטה אל לאסלו קרשאי (László Karsai), מומחה בעל שם בנושאי השואה, ואל אמיל הורן (Emil Horn), מומחה במוזיאולוגיה, אשר לזכותו נרשמו תערוכות מוזיאון רבות.

 

תגובת חמשת המומחים, שהתקבלה פה אחד, הייתה מיָדית. לגרסת כל אחד מהם, התסריט סילף את תולדות יהודי הונגריה בכלל ואת תקופת השואה בפרט. לדעתם, סילוף זה נועד למטרה פוליטית: טיהור תקופת הורטי מכל אשמה והעברת כל האחריות לפשעים כלשהם שנעשו בהונגריה על כתפי הגרמנים. אבחוני התסריט של איהאס חשפו לא רק את מגבלותיו כהיסטוריון, אלא כנראה גם את סדר היום הפוליטי שלו כמוזיאולוג. צרות אופקיו כהיסטוריון נחשפה על-ידי קרשאי וארבעת שותפיו ההיסטוריונים בדוח המשותף שלהם מ-4 באוגוסט 1999. גם הורן, בדוח ארוך ומנומק היטב מ-6 באוגוסט 1999, הצביע על מטרותיו הפוליטיות הניכרות לעין ועל מגבלותיו של איהאס כמוזיאולוג.

 

קרוב לשלושה שבועות אחרי שדוחות אלה הועברו להנהגת הקהילה היהודית, החליט הרב הראש להתפטר מוועדת איהאס. בהודעתו למריה שמידט הביע שטארק את מורת רוחו מהכללת שמו בטיוטה השנייה של התסריט בלא שנתן את אישורו לכך. רק שמידט, היסטוריונית שקודם לכן התמחתה בחקר השואה, הוסיפה להביע את שביעות רצונה הבסיסי מהתסריט המצער. איהאס חש לבטח כצדיק בדורו, וביום החג הלאומי שחל ב-20 באוגוסט זכה לאות הוקרה יוקרתי, שניתן לו בהמלצת משרד ראש הממשלה.

 

תגובת ההנהגה הרשמית של הקהילה היהודית הייתה מיָדית והחלטית. במכתבו למשרד התרבות מ-25 באוגוסט 1999 הודיע פטר טודאי (PéterTodai), נשיא איגוד הקהילות היהודיות בהונגריה (a Magyarország Zsidó Hitközségek Szövetsége – MAZSIHISZ), כי התסריט אינו מקובל על הקהילות היהודיות. הוא תהה אם לשם האדרת שמו של הורטי בכוונת ממשלת הונגריה לבזות את זכר השואה ולהקים בחשאי תערוכה אנטישמית באושוויץ, "המקום המסמל את הג'נוסייד הנאצי, והוא קֶבר האחים הגדול ביותר של יהדות הונגריה". לצד תדהמתו, הוסיף טולדאי אזהרה: אם התסריט של איהאס ישמש בסיס לתערוכה המתוכננת, "היא תעורר שערורייה בינלאומית מירושלים עד וושינגטון, ומבודפשט עד ברלין".

 

מעבר לשיטת "ביטול ההלאמה", המעבירה את כל האחריות לשואה לגרמנים, מומחי המסורות הלאומיות-הנוצריות של הונגריה שנתמכו על יד אורבן עשו שימוש בשיטת "ההכללה".לפי גישה זו, הטרגדיה שפקדה את היהודים הייתה חלק בלתי נפרד מכלל התוצאות הרות האסון של המלחמה, אשר הסבה סבל גם לרבים אחרים. אחדים מבין מטהרי ההיסטוריה הרחיקו לכת באומרם כי היהודים עצמם הם האחראים לגורלם הטראגי, ויש שטענו כי מי שגרמו לשואה היו היהודים העשירים תומכי היטלר; חלקם ניסו לפטור את הנוצרים ההונגרים מכל אשמה, בהטילם את האחריות לסבלם של היהודים על מועצות היהודים.

 

אחדים מן "הפטריוטים" של נאמני שיטת "ההכללה" ניסו לצמצם את היקף השואה על ידי יצירת גזֵרה שווה בין הטרגדיה של היהודים לבין הטראומה ההונגרית שנוצרה כתוצאה מהסכם טריאנון (Trianon). אחרים בקבוצה זו התמסרו כל-כולם לטיוח הזיקה ההדוקה של הונגריה לגרמניה הנאצית, לרבות העובדה כי הונגריה הייתה גרורתה האחרונה ולחמה לצדה עד סוף מלחמת העולם השנייה. טענתם היא שההונגרים היו למעשה הקורבנות האחרונים של הרייך השלישי, וככאלה סבלו כמו היהודים, אם לא יותר מהם.

 

בגישתם העיקשת הגורסת כי הסבל היה נחלת הכלל, רבים ממטהרי ההיסטוריה חרטו על דגלם את שימור הזיכרון ההיסטורי "הקולקטיבי". לדעתם, קיימת גזרה שווה בין אבדות היהודים לבין האבדות של כוחות הצבא והאוכלוסייה האזרחית במהלך המלחמה. למען הנצחת כלל האבדות, הקימו אנדרטאות רבות, חשפו מספר גדול של לוחות זיכרון ופרסמו מונוגראפיות רבות לזכר חלקי האוכלוסייה – ביניהם קורבנות השואה – שקיפחו את חייהם במלחמה. השוואת מות הקדושים של חיילים נושאי נשק שמתו מות גיבורים למען המדינה ושל אזרחים נוצרים שנהרגו במהלך פעולות האיבה עם רציחתם של גברים, נשים וטף יהודים, נוצרה ממניע פוליטי. גישה זו מאפשרת למטהרי ההיסטוריה להוכיח כי האבדות הצבאיות והאזרחיות בקרב האוכלוסייה הנוצרית עלו לאין ערוך על מספר המתים היהודים.

 

שיטה נוספת שנקטו בה מטהרי ההיסטוריה חדשות לבקרים היא "טריוויאליזציה ויחסיות". בהכחישם את ייחודיות השואה, השמדת היהודית נראית בעיניהם כפרק נוסף בלבד בהיסטוריה הארוכה של יחס בלתי אנושי לבני אדם. המטרה העיקרית הגלויה לעין של קבוצה זו של מטהרים היא הגנה על כבודה של הונגריה באמצעות הקביעה כי לשואה – ככל שאכן התקיימה – קדמו מקרים אחרים של רצח המוני, כגון טבח האינדיאנים בשתי האמריקות ורצח העם שחוללו הטורקים בארמנים. ויתרה מזו: השמדת היהודים התגמדה בהיקפה ובעוצמתה לעומת הזוועות שחוללו המשטרים הקומוניסטיים ברחבי תבל. בהקשר זה, רבים מקבוצה זו גורסים כי סבלם של היהודים היה תופעת לוואי למלחמה, בדיוק כמו סבלן של קבוצות אתניות-לאומיות אחרות.

במהלך כהונתה הראשונה של ממשלת אורבן, הלאומנים המסורים בכל לבם לטיהור תקופת הורטי מצאו, בנוסף על סקאי, בעלת ברית חדשה, ד"ר מריה שמידט. מי שהייתה בצעירותה, בתקופה הקומוניסטית, כוכבת עולה בחקר השואה, ד"ר שמידט המירה את שאיפותיה האקדמיות לאחר שינוי המשטר ב-1989. נראה כי בהקדישה את תשומת לבה לפרשנות מחדש של קורות הונגריה אחרי מלחמת העולם הראשונה ברוח "לאומנית", העבירה שמידט את מוקד התעניינותה לחשיפת הפשעים בעידן הקומוניסטי. מפנה זה טמן בחובו סיכון מסוים במדינה שבה מאז 1919 טענו אנטישמים מושבעים כי שורשיו ואופיו של הקומוניזם נטועים ביהדות. האם ד"ר שמידט, כמוה כלאומנים אחרים, הגיעה למסקנה שבחשיפת פשעי המשטרים הקומוניסטיים במדינות הגוש הסובייטי בכלל ואלה שבוצעו על ידי הקומוניסטים ההונגרים בפרט היא עשויה לא רק למזער את השפעת השואה, אלא גם לתרום את חלקה להגנת מדיניות הפנים והחוץ של הורטי? היו מניעיה אשר היו, היא התגלתה כסנגורית הקולנית של הגישה הגורסת כי יש להשתמש באמות מידה זהות בהערכת המשטרים הטוטליטריים הנאציים והקומוניסטיים והפשעים שביצעו. בדומה לאחדים מעמיתיה הפועלים ממניעים אידיאולוגיים, השתמשה מריה שמידט באופן מכני במתודולוגיה זו, תוך התעלמות מהגורמים ההיסטוריים, החברתיים, הכלכליים והמוסריים השונים המבדילים בין משטרים טוטליטריים אלה. דבר אחד נכון:  מבחינה כמותית, מספר הפשעים שבוצעו על ידי הקומוניסטים בעולם כולו עלה בהרבה על אלה שעשו הנאצים. בין הפשעים והעוולות שעשו הקומוניסטים היא כוללת גם פסיקות רבות של בתי הדין העממיים זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה.

 

בתחילת חודש נובמבר 1999 עוררה הגברת שמידט מהומה פוליטית גדולה. בהרצאתה בפני קבוצה המורכבת ברובה מאנשי ימין בנושא שגרתי: השימוש המשוער בשתי אמות מידה ביחס לפשעי הנאצים והקומוניסטים. היא הביעה אכזבה עמוקה על שבהקשר למלחמת העולם השנייה זוכרים רק את שואת היהודים. לדעתה, רעיון ייחודיות השואה שאין עליה עוררין הופץ ברבים על ידי חלק מהאינטליגנציה ששלטה באמצעי התקשורת ההמונית, בעוד שלאמתו של דבר, השואה, השמדת היהודים או הצלתם לא נמנו עם יעדי המלחמה של מי מן הצדדים הלוחמים, ובעיניהם לא הייתה אלא נקודה שולית בלבד. תגובת מנהיגי הקהילה היהודית ואינטלקטואלים רבים הייתה מידית וחריפה ביותר. בהודעה לעיתונות, מנהיגים יהודים הגדירו את גב' שמידט "כתלמידה הטובה ביותר של ז'אן-מרי לה פן," מנהיגת הימין הקיצוני בצרפת שהגדירה את השואה כ"פרט" בהיסטוריה. היו שתהו באשר ליכולת הניתוח ההיסטורי והיושרה שלה, ואחרים מחו נגד פעילותה כראש "המכון המאה העשרים" שהוקם לאחרונה וזכה למימון נדיב. על אף הביקורות והמחאות הרבות, היא הוסיפה למלא תפקיד רב השפעה – וזאת הודות לתמיכת לאומנים שונים, ומעל הכול הודות לאמון ולתמיכה שהעניק לה ראש הממשלה.

 

רבים ממטהרי ההיסטוריה קידמו את מסע הצלב האנטי-קומוניסטי של שמידט בצעד נוסף. כמשקל שכנגד זכר השואה, הם שמים את הדגש ומתמקדים אך ורק בפשעי הקומוניסטים. לגרסת הרוויזיוניסטים ההיסטוריים האלה, הורתו ולידתו של הקומוניזם והבולשביזם ביהדות ובמאפייניה, וסבל היהודים במהלך המלחמה בטל בשישים לעומת הסבל שהסבו היהודים על העולם הנוצרי בתקופה הקומוניסטית. מצב זה בלט במיוחד בתקופה הסטליניסטית, כאשר לדעתם "היהודים" ניצלו את כוחם כנקמה על סבלם בתקופת השואה. בדיוני הפרלמנט ובהופעות לפני קהלים שונים, פוליטיקאים "מתונים" חשו צורך להזכיר לחבריהם הפטריוטים את קיומו של הגורם היהודי בתקופה הסובייטית; בדברם על אודות מי שהיו מנהיגים קומוניסטים, הם נקבו בשמות היהודיים המקוריים של חלק מהם.

בהקשר זה הופעל תכסיס נוסף: המגמה להשוואת אושוויץ עם הגולאג, ויצירת "איזון" בין סבלם של היהודים לבין ייסורי שבויי המלחמה ואסירים פוליטיים הונגרים במחנות הסובייטיים. תוך הסתמכות על עמיתיהם לדעה, רוויזיוניסטים אחדים טענו כי הגולאגים הם האבות המולידים של אושוויץ; בכך הם חשפו את  מצגת השווא שלהם ואת בורותם באשר להבדלים הבסיסיים בין מחנות המוות הנאציים לבין מתקני הענישה הסובייטיים, הן בדרכי הפעלתם והן במטרותיהם.

 

המסע לטיהור תקופת הורטי והמגמה לעוות את תולדות השואה זכו לתנופת יתר בעת כהונתו השנייה של ממשל אורבן. מעוּדד מהניצחון הסוחף של מפלגתו בבחירות שנערכו ב-10 באפריל 2010, אורבן העניק לקידומו של מסע זה מסגרת חוקית והנחיות פוליטיות בעת ובעונה אחת. האצטלה החוקית של תוכנית העל שלו ניתנה בהוראה למבוא לחוקה החדשה, שהתקבלה ב-25 באפריל 2011:

 

אנחנו משיבים על כנה את הגדרתה העצמית של ארצנו, אשר אבדה ב-19 במרס 1944. תחייתה ב-2 במאי 1990, המועד שנבחר בו לראשונה בבחירות חופשיות הגוף המייצג את העם. אנו נראה בתאריך זה את תחילתו של סדר דמוקרטי וחוקתי חדש של מדינתנו.

 

נראה כי בהוראה חוקתית זו מבקשת ממשלת אורבן להשיג שני יעדים עיקריים: ליצור המשך היסטורי ישיר בין מדינת הונגריה בתקופת הורטי לבין המדינה ההונגרית הפוסט-קומוניסטית, ולשכנע את העולם כי הונגריה איבדה את ריבונותה בתחילת הכיבוש הגרמני, ומכיוון שהיא עצמה הייתה קורבן, אין היא אחראית להשמדת היהודים שהתרחשה כתוצאה מכיבוש זה. תוך שימוש בקביעה שקרית זו ומן הסתם בניסיונם לעוות את העובדה שהכיבוש התרחש ללא התנגדות כלשהי, הוא ומטהרי ההיסטוריה צעדו צעד נוסף על ידי מחיקת העובדה ההיסטורית שבקבלת הפנים הנלהבת שהעניקו מרבית ההונגרים, אזרחים ואנשי צבא כאחד, לכובשים הגרמנים. בעקבות ההסכם בין הורטי והיטלר שנחתם ב-19-18 במרס 1944 בארמון קְלֶסְהיים (Schloss Klessheim), הצבא וגופי אכיפת החוק ההונגריים המשיכו לשרת את מאמצי המלחמה של מדינות הציר, והממשלה שמינה הורטי העמידה את הז'נדרמריה, המשטרה והמנהָל האזרחי לרשות האחראים לפיתרון הסופי – בעת שהעוצר, במעמדו כראש המדינה, הוסיף לייצג את ריבונות האומה.

 

בעידן האינטרנט ולנוכח חברותה של הונגריה בנאט"ו ובאיחוד האירופי נמנע ממטהרי ההיסטוריה ההונגרים להכחיש את האסון שפקד את יהודי הונגריה. בעודם מטילים את האחריות לשואה על הגרמנים בלבד, הם ציינים את מעורבותה של הונגריה בהיבטים "החיוביים" בקורותיה: הסיוע שהגישו ההונגרים מאז 1867 ליהודים בכלל ובמהלך מלחמת העולם השנייה בפרט. בהתאם לכך, התמקדו מטהרי ההיסטוריה בהגנה על המגויסים לשירות העבודה בתחילת הכיבוש הגרמני, ובאזכור מעשי ההצלה בכלל ושל יהודי בודפשט בפרט.

 

נכון שהמגויסים לשירות העבודה היו פטורים מהגטואיזציה ומצעדי הגירוש, וזכו ל"הגנת" הכוחות המזוינים, אשר אפילו אחרי תחילת הכיבוש הגרמני הוסיפו להפעיל חקיקה ייחודית לגבי מערכת שירות העבודה. נכון גם שמספר לא מבוטל של מפקדי צבא גייסו בגטאות גברים יהודים שנראו "חזקים" על מנת להצילם מגירוש וממוות ודאי – עובדה נוספת המעידה על היותם מודעים למציאות הקיימת במסע האנט-יהודי – אבל מטהרי ההיסטוריה נכשלים בניסיונם להתמודד עם האופי הגזעני של המערכת ועם סבלם הנורא של רבים מעובדי שירות העבודה לאורך קווי החזית הסובייטית, במכרות הנחושת של סרביה ובמהלך תקופת אנשי צלב החץ (Nyilas). אחדים מההיסטוריונים "הפטריוטים" המוכָּרים היטב, ביניהם שאנדור סקאי, הרחיקו לכת עד כדי תיאור מערכת שירות העבודה כהוגנת למדי, בה הטיפול באנשי השירות היהודים היה סביר בהחלט, ומספר אבדותיהם היה קטן בהרבה מזה שנזכר באופן כללי.

 

מטהרי ההיסטוריה ומנהיגים ממשלתיים ופוליטיים "מכובדים" אחרים בהונגריה בת זמננו ניסו להסיר את תשומת הלב ממעורבותה של הונגריה בשואה על ידי מיקוד תשומת הלב בפעולות ההצלה של נוצרים מעטים יחסית, אשר זכו להכרה מטעם יד ושם כחסידי אומות העולם. ניסיון זה עלה בקנה אחד עם הקו המנחה שמקורו בניסוח של ראש הממשלה יוז'ף אנטל הצעיר. יש לשער כי הדגשת היתר של חסידי אומות העולם נבעה ממניעים פוליטיים, ללא ציון ההקשר ההיסטורי עם הפיתרון הסופי, והיא נועדה לנטוע בקרב הדורות שלאחר המלחמה את האמונה כי מצילי היהודים  – ולא פושעי המלחמה – היו היסוד הדומיננטי בהונגריה בתקופת השואה.

אחד הטיעונים העיקריים של מטהרי ההיסטוריה במסעם לטיהור תקופת הורטי הייתה החלטתו של העוצר מ-7-6 ביולי 1944 להפסיק את גירוש היהודים ובכך להציל את יהודי בודפשט. אף על פי שעובדה זו נכונה, מטהרי ההיסטוריה נכשלים בניסיונם לזהות את הגורמים הפוליטיים והצבאיים שהביאו את העוצר לפעול בזמן שהונגריה כולה, מלבד עיר הבירה שבלטה בחריגותה, הייתה כבר נקייה מיהודים (Judenrein). הם גם נמנעים מלהכיר באחריותו של הורטי לחיסול הקהילות היהודיות בכפרים ובערי השדה, בעקבות פגישתו עם היטלר ב-18 במרס 1944 בארמון קלסהיים. שבה הבטיח הורטי לספק מאות אלפי יהודים "לעבודה בגרמניה". לאחר שמינה את ממשלתו הפרו-גרמנית החדשה, החליט הורטי שלא לעסוק בענייני היהודים; בכך הוא העניק יד חופשית למצדדים בתוכנית הפיתרון הסופי. בעניין זה, עדותו של אֶדְמוּנְד וֵזֶנְמַאייר (Edmund Veesenmayer), נציגו המוסמך של היטלר בהונגריה, שניתנה ב-1946 במשפט של מי שכונו "שלישיית המְגָרשים" – אנדוֹר יארוֹש (Andor Jaros), לאסלוֹ אֶנְדְרֶה (László Endre) ולאסלו באקי (László Baky) – נראית משכנעת. וזנמאייר הצהיר כי בפרק זמן מסוים הוכיח הורטי כראש המדינה כי ביכולתו לעצור את הגירושים, וכי אותו הורטי היה יכול למנוע אותם מלכתחילה, לו באמת רצה זאת. אוהדי הורטי מתעלמים מהעובדה שהיו מי שדרשו מתן הוקרה על הצלת יהודי בודפשט לרבים אחרים, בהם מפקד היחידות שקשרו קשר נגד הורטי בתחילת יולי 1944.

 

במסגרת המגמה למקד את תשומת הלב במצילי היהודים, החליטה ממשלת אורבן לציין ב-2012 את יום הולדתו המאה של ראול ולנברג (Raoul Wallenberg) בשורה של אירועי זיכרון בהונגריה ומחוצה לה; אחד מהם היה אמור להתקיים בניו יורק. בעצרת שהתקיימה בבודפשט הופיעה קטי מרטון (Kati Marton), ילידת הונגריה, המוכרת היטב כמחברת ספר על ולנברג; בדבריה התמקדה בהיעלמותו של ולנברג בברית המועצות. בראיון שנערך עמה לאחר הרצאתה, טענה מרטון כי "למעשה, ולנברג היה גיבור הונגרי, והכבוד הוענק לו הודות לעובדה שהציל הונגרים בבודפשט" (ההדגשות הן של מחבר המסה). בהנחה כי דבריה אלה נועדו לרצות את מארחיה הרשמיים, טיעונים אלה נדחו על הסף על ידי מי שהגנו על האמת ההיסטורית בתקופת השואה. ציון יום הולדתו המאה של ראול ולנברג, אחד המצילים הראשונים שזכו להכרה מטעם יד ושם כחסיד אומות העולם, שימש הזדמנות להבליט את פעולתם של מצילי יהודים ונועד כל כולו להרחיק את תשומת הלב ממעורבותה של הונגריה בשואה.

 

המסע לטיהור תקופת הורטי הוסיף להתנהל בשני מסלולים מנוגדים לכאורה: עידוד פעילויות להתחדשות הרוח הלאומית-נוצרית מהתקופה שבין שתי מלחמות העולם והעלאת זכרם של גיבוריה הלאומיים מצד אחד, ואימוץ צעדים מדיניים אחדים בנושאי השואה. במסלול הראשון, ממשלת אורבן הסכימה ואולי אף עודדה הקמת אנדרטאות של הורטי ברחבי המדינה והשבת שמו לרחובות עריה, וגילתה יחס סובלני כלפי ההערכה מחדש "החיובית" של אנטישמים ידועים לשמצה כגון הסופרים אלברט ואש (Albert Wass) ויוז'ף נירו (József Nyírő), והבישוף אוֹטוֹקָר פְרוֹהאסְקָה (Otokár Prohászka).

 

במסלול השני עשתה ממשלת אורבן מספר צעדים חיוביים הקשורים לזיכרון השואה. במהלך כהונתו נקבע יום 16 באפריל כיום הזיכרון לשואת יהודי הונגריה. כן תמכה הממשלה במרכז הזיכרון לשואה (Holokauszt Emlékközpont), שנוסד ב-1 ביולי 2002 ונחנך ב-16 באפריל 2004 בחסות ראש הממשלה פטר מֶדְג'ֶשִי (Péter Medgyessy), שכיהן בתפקיד זה מ-27 במאי 2002 עד 29 בספטמבר 2004. בהיות המרכז סוכנות הפועלת מטעם המדינה, הוא תלוי כמעט לחלוטין בתמיכה כספית מצד הממשלה. לפיכך, נראה כי ראשי המרכז ומועצת המנהלים שלו (Kuratórium) לא היו חופשיים לגמרי בקביעת סדר היום של מחקריהם ושל פעולות אחרות. הם הצליחו, לפחות עד עתה, להוסיף ולקיים את התערוכה הקבועה שאורגנה בעת ממשלו של מדג'שי, וזאת על אף הביקורת הפומבית שהשמיעו מפעם לפעם פקידים בכירים בממשלת אורבן. לדוגמה, ב-2011 תקף אותם אנדראש לוונטה גאל (András Levente Gál), שבאותו זמן כיהן כמזכיר המדינה במיניסטריון למינהל ציבורי ומשפטים (a Küzigazgatási es Igazságügyi Minisztérium) והיה ממונה על המרכז. גאל, שאינו היסטוריון, הידוע כפוליטיקאי לאומני, התנגד להיבטים מסוימים בתערוכה הקבועה שבמרכז. הוא זעם במיוחד על המִתאָם בין ציון השטחים שסופחו להונגריה בשנים 1938 ו-1941 לבין השואה; על פי דיווחים, ביקש הכנסת שינויים מתאימים בתערוכה. פנייתו עוררה מחאות קולניות ברחבי הונגריה ומחוצה לה, וגאל נאלץ לסגת. זאת ועוד: הקרדינל פטר אֶרְדו (Péter Erdő), הארכיבישוף של אֶסְטֶרְגוֹם (Esztergom), התנגד למיקום דיוקנו של האנטישמי אוטוקר פרםהאסקה, הבישוף של סֵקֶשְפֶהֵרְווָאר (Székesfehérvár), לצד תמונתו של היטלר.

 

אחד העימותים המשמעותיים בין שארית הפליטה של הקהילה היהודית לבין ממשלות הונגריה במהלך 70 השנים שחלפו מאז השואה נסב על סוגיית האחריות. בניגוד למנהיגי מדינות אחרות באירופה שהיו בשליטת הנאצים, למנהיגי הונגריה חסר אומץ הלב להתעמת בפתיחות ובכנות עם תקופת השואה. במהלך העשורים האחרונים, מספר לא מבוטל של ממלאי תפקידים רשמיים, בהם חברי הממשלות ששלטו זו אחר זו, הביעו צער ואף התנצלו על הטרגדיה שפקדה את יהדות הונגריה. דברי חרטה אלה הושמעו בדרך כלל באירועי זיכרון לאומיים או בינלאומיים רשמיים, במיוחד אלה שארגנו גופים יהודים או ארגונים בעלי אוריינטציה דמוקרטית.  תקוות שארית הפליטה של יהדות הונגריה, כי יבוא יום – מאוחר ככל שיהיה – ומנהיגי הממשלה והמדינה יפרסמו הודעה רשמית לאומה ויודו באחריות להכחדת בני ארצם היהודים ואולי אפילו יתנצלו עליה, נכזבה כליל. למרבה האירוניה, הצעדים שיזמה ממשלת אורבן לזכר אותה טרגדיה ניפצו תקווה זו עד תום.

 

בתחילת שנת 2013 החליטה ממשלת אורבן שהשנה הבאה תוקדש לציון 70 שנה לשואת יהודי הונגריה. לשם כך הקימה "ועדת 2014 לזכר השואה" (a Magyar Holokauszt – 2014 Emlékbizottság). לראשות הוועדה מונה יאנוש לאזאר, מזכיר המדינה האחראי למשרד ראש הממשלה. לאזאר היה דמות פוליטית שנויה במחלוקת, אשר פעולותיו הקודמות עוררו לא מעט סימני שאלה בדבר התאמתו לתפקיד. לדוגמה, בחודש יוני 2010, עת כיהן כראש עיריית הוֹדשמֶזוֹוָאשָארְהֶיי (Hódmezővásárhely), חנך פסל לכבוד אלברט ואש, סופר הונגרי שהורשע ב-1946 בבית הדין העממי ברומניה בגין פשעי מלחמה.

 

לאחר ישיבת ההתארגנות הראשונה של הוועדה, שהוקמה ב-1 בינואר 2013, ניסה לאזאר לפרוק את נשקם של מבקריו בהצהירו בפומבי:

 

2014 חייבת להיות השנה שבה עלינו לעמוד פנים אל פנים אל מול העובדות ולהתנצל… עמידה לנוכח העובדות מְצווה עלינו את הזיכרון ואת איסור השכחה. התנצלותנו צריכה להיות חלק מאחדותנו הלאומית… שנת הזיכרון חייבת להיות מועד ההתמודדות עם השואה וההתנצלות, ולא עת עימותים ובקשות סליחה בודדים או אינטלקטואליים… אנו חייבים התנצלות לקורבנות; מדינת הונגריה בזמן השואה  נושאת באשמה כפולה: ראשית, היא נכשלה בהצלת אזרחיה מהשמדה, ושנית, היא סייעה לג'נוסייד והעמידה את זרועות השלטון שלה לרשותו.

 

הצהרתו של לאזאר התקבלה בברכה על ידי מי שהיו מעוניינים להכניס סדר בנושאים הקשורים לשואה; אחרים הטילו ספק – ולא רק בשל המדיניות האנטי-דמוקרטית של הממשלה בראשות אורבן, כי אם ובעיקר מפני שממשלה זו העלימה עין מהצהרות ומפעולות אנטישמיות וגזעניות מובהקות במפלגות ובתנועות קיצוניות אחדות.

 

לצורך סיוע לוועדת הזיכרון 2014 ייסדה הממשלה קרן ציבורית בהיקף של 1.5 מיליארד פורינט (כ-6.8 מיליון דולר) לטובת יוזמות מוניציפאליות ולהצעות בדבר דרכי ההנצחה.

 

זמן קצר אחרי תאריך היעד, שחל ב-15 בנובמבר 2013, נמסרו מאות ההצעות שהגישו ארגוני הקהילה היהודית, סניפי כנסיות קתוליות, מוסדות תרבות ויחידים לעיון ועדת התרבות והתקשורת של הפרלמנט ההונגרי ולקביעת סדר העדיפויות במימושן.

 

לא הכול בירכו על תוכניות אירועי הזיכרון של הממשלה. היו שטענו כי לנוכח האווירה הפוליטית השוררת במדינה, המצוקה הכלכלית ורמת האבטלה הגבוהה עלולה הקצאת משאבים לזיכרון השואה להצית את אש האנטישמיות, ומוטב לסייע לנזקקים. אחרים הביעו את חשדם שתוכנית הזיכרון הגרנדיוזית נועדה להסיט את תשומת הלב מכוונות הממשלה "להלאים" את השואה על ידי העברת האחריות הבלעדית על הגרמנים ובו בזמן לטהר את תקופת הורטי.

 

אחד המיזמים השנויים ביותר במחלוקת בתוכניות ההנצחה של הממשלה הייתה ההחלטה להפוך את תחנת הרכבת יוז'פווארוש (Józsefváros) למוזיאון לזכר הילדים שנרצחו בשואה. בתחילת יולי 2013 אישרה ממשלת אורבן את הקמתו של מוזיאון כזה, שיישא את השם "בית הגורָלות – המרכז האירופי לחינוך" (Sorsok Háza – Európai Oktatási Központ). לתדהמת רבים, הממשלה הטילה את מימוש תוכניות המוזיאון החדש על מריה שמידט, המייסדת והמנהלת השנויה במחלוקת של בית הטרור (Terror Háza). היסטוריונים רבים סבורים כי שמידט, הוגת רעיון הקמת אותו מוסד ומנהלתו, ניצלה את הכספים הרבים שהוקצו לו כדי להדגיש הדגשה יתרה את פשעי העידן הקומוניסטי ולמזער את נושא השואה. בעקבות מינויה החדש, שמידט הבטיחה הקצאת משאבים רבים, ועד מהרה הקימה רשות מייעצת בינלאומית (Nemzetközi Tanácsadó Testület) אשר כללה מספר אישים בעלי שם, בהם מלומדים ואחדים מראשי הקהילה היהודית.

מינויה של שמידט לבנייתו ולניהולו של מוזיאון בנושא השואה עורר תגובות זעם, הן מצד המנהיגים הרשמיים של יהדות הונגריה והן מצד אישים שהכירו את הרקע המקצועי שלה.

 

התפתחות נוספת שהטילה צל כבד על תוכניות טיהור ההיסטוריה של ממשלת אורבן התרחשה   ב-2 בינואר 2014, בתחילתה של שנת הזיכרון לשואה, עם חנוכתו של מכון חדש, "וֶרִיטָס, המכון לחקר ההיסטוריה" (VERITAS Torténetkutató Intézet). מכון זה נועד "להעצים את המודעות הלאומית" באמצעות לימוד מחדש ומן הסתם גם כתיבה מחדש של ההיסטוריה ההונגרית ב-150 השנים האחרונות. על מנת להגשים את "המשימה הפטריוטית בעלת חשיבות היסטורית" זו, הוצב בראש המכון ד"ר שאנדור סקאי, היסטוריון שכבר קנה את עולמו כמגן הפעולות של הז'נדרמריה ההונגרית בזמן המלחמה וכמי שגימד את סבלם של עובדי הכפייה היהודים. זמן-מה לאחר מינויו, סקאי הוכיח את כישורי טיהור ההיסטוריה שלו בפרשנות חדשה לשני אירועים זוועתיים שהתחוללו בתקופת הנאצים. תחילה ניסה "להוכיח" כי מטח הירי שהרג בסוף אפריל 1943 מאות עובדי כפייה בדורושיץ' מקורו בקרב היהודים עצמם; מאוחר יותר מזערו תיאוריו את המצוד והגירוש של כ-18,000 יהודים "זרים", שמרביתם נרצחו זמן קצר לאחר מכן, בקיץ 1941, בקמנץ-פודולסק. לדבריו, פעולה זו לא הייתה אלא פשיטת המשטרה על מי ששהו במדינה באופן בלתי חוקי. רבים רואים במגמה זו מסע שמתנהל בשנים האחרונות לסילוף האמת ההיסטוריה, אשר כוון לא רק נגד קורות תקופת השואה, אלא גם להכחשת עבָרו האנטישמי של משטר הורטי עוד לפני הכיבוש הגרמני.

 

רבים לא יכלו שלא לראות את היעדים האמתיים של ממשלת אורבן באשר לשנת ההנצחה, שהתגלו בתוך פחות משלושת השבועות הראשונים של שנת 2014. ב-17 בינואר התפרסמה מטעמה ההחלטה להקים אנדרטה לציון השתלטות גרמניה על הונגריה ב-19 במרס 1944 בדמות פסל המתאר את ריסוקו של המלאך גבריאל (המסמל את הונגריה) בידי הנשר המלכותי הגרמני. את הפסל עמדו להציב בכיכר החירות (Szabadságtér), וחנוכתו נקבעה ליום השנה ה-70 לתחילת הכיבוש. ההחלטה בדבר הקמת האנדרטה הייתה המשך הגיוני למבוא חלַק הלשון לחוקה החדשה. אין ספק כי שני צעדים אלה נועדו לשחרר את הונגריה מכל אחריות לשואה ולהכחיש את השותפות ההדוקה שלה עם גרמניה הנאצית, בליווי הצהרה כי כל הרוגי מלחמת העולם השנייה – היהודים שהושמדו תוך מעורבות משטר הורטי, החיילים שנפלו בשדות הקרב והאזרחים שנהרגו מאש אויב – כולם היו קורבנות הגרמנים.

 

בעת פרסומה, זכתה תוכנית הזיכרון לשואה לברכת ראשי הקהילה היהודית, אבל לקראת סוף שנת 2013 גברו חששותיהם. בהכירם את עברה של מריה שמידט, הם הטילו ספק באשר להתאמתה לבניית מוזיאון השואה ביוז'פווארוש. אנדראש הַייזְלֶר (András Heisler), נשיא איגוד הקהילות היהודיות, הביע את חששותיו מיישום תפיסתה של שמידט, הגוזרת גזרה שווה בין השואה לבין אימי הקומוניזם, והדגיש את ייחודיות השואה. כנס הקהילה היהודית של בודפשט (Budapseti Zsidó Hitköség – BZSH), שהתכנס בחודש דצמבר 2013 בראשות פטר טודאי הציג דרישות מפורטות באשר למוזיאון המתוכנן. תוך שהטילו ספק בהתאמתה של שמידט לתפקיד, דרשו ראשי הקהילה את צירוף נציגיהם לועדת הייעוץ. נמסר כי שמידט דחתה דרישה זו על הסף.

 

חששותיהם של מנהיגי הקהילה היהודית מתוכניותיה של שמידט למוזיאון השואה החדש – שהיו אמורות להתממש בחודש אפריל 2014 – היו נדבך נוסף להלם שאחז בהם אל מול סילוף האמת ההיסטורית על ידי סקאי ולחוסר הנחת שלהם לנוכח החלטת הממשלה להקים פסל שנועד להכחיש את מעורבותה הפעילה של הונגריה בשואה. בהודעה לעיתונות שהפיצה ב-19 בינואר סוכנות הידיעות ההונגרית (MTI – Magyar Távirati Iroda) הם תבעו את התפטרותו של סקאי, ואף הוסיפו אזהרה מרומזת:

 

ראשי איגוד הקהילות היהודיות פונים אל נציגי הגופים הפוליטיים כי יימנעו מהפיכת ציון שבעים שנה לשואת יהודי הונגריה לחלק מקמפיין הבחירות וישימו קץ לכל ניסיונות שכתוב תולדותינו. אם בכוונת ממשלת הונגריה להתמודד ברצינות עם נושא השואה, עליה לחדול מיד מהתהליכים ההרסניים והפוגעניים המטילים ספק בלגיטימיות של סדרת אירועי ההנצחה ב-2014… איגוד הקהילות היהודיות יעשה שימוש בכספי הקרן האזרחית רק בתנאי שאירועי ההנצחה יושבו לנתיב המתקבל על דעת קהילתנו.

 

למחרת היום שלח הייזלר מכתב רשמי לראש הממשלה אורבן, בו הביע את חששותיה של הקהילה היהודית. בתשובתו מ-22 בינואר הבטיח ראש הממשלה למר הייזלר כי ממשלתו נחושה להגן על האינטרסים של הקהילה היהודית. עם זאת אורבן שב והדגיש את ההחלטה להקים את הפסל בטענו כי לא ניתן להתעלם מגורלם של אלה (הכוונה לנוצרים ההונגרים) "אשר נאסרו, גורשו או נרצחו". בצטטו את החוקה החדשה של הונגריה, אורבן רמז שיש לכבד ולהנציח קורבנות אלה בדיוק "כמו האבדות של קהילתכם".

 

הסערה סביב הקמת הפסל וביטויי הזלזול בשואה מצד מטהרי ההיסטוריה הזוכים לתמיכת המדינה גברה בעקבות פרסום מכתב גלוי שכתבתי ב-26 בינואר 2014 לראשי מרכז הזיכרון לשואה. הודות לסוכנויות ידיעות אחדות, המכתב שעורר את משמרי האמת ההיסטורית לפעולה התפרסם ברבים וזכה לתגובות במספר עיתונים וכתבי עת בהונגריה וברחבי העולם.

בראותם את מסע סילוף קורות השואה המתנהל בעידוד הממשלה, החליטו אחדים מראשי קהילות וארגונים יהודיים שלא לעשות שימוש במענקים שהקצתה להם הקרן הציבורית. החלטה דומה קיבלו כמה וכמה מקבלי מענקים אישיים. לא מעט נוצרים היו שותפים לזעם על עמדתו הבלתי מתפשרת של אורבן בעניין הפסל.

 

בניסיון להרגיע את הרוחות, החליט יאנוש לאזאר לכנס ב-6 בפברואר "שולחן עגול בנושא הקהילה היהודית" (Zsidó Közösségi Kerekasztal). נראה כי הנציגים היהודים לא השתכנעו מדברי לאזאר, שטען כי "היה חשוב לאתר את העובדות שיבהירו את שאלת האחריות". תוך התעלמותו מן העובדות שהוכחו באינספור מחקרים ומקורות ארכיוניים, הגֵן לאזאר על התוכנית והצהיר כי "הטענה שהונגריה לא איבדה את ריבונותה ב-19 במרס 1944 היא היא סילוף ההיסטוריה".

 

ראשי איגוד הקהילות היהודיות נקלעו לדילמה. לצד היותם מחויבים לשימור קורות השואה, הם היו ערים לאחריותם לקיום קשרי הקהילות היהודיות עם מוסדות דת, תרבות וצדקה שונים, אותה יכלו למלא רק בתמיכה כספית מצד הממשלה. העמדה  העיקשת של הממשלה ביחס לדרישותיהם הניעה את ראש הקהילות לשקול אפשרות של הטלת חרם על אירועי ההנצחה. בלחץ נציגי ארגוני קהילה, חברה, דת ותרבות, החליטו ראשי הקהילה לכנס אספה כללית שלא מן המניין – אירוע ללא תקדים ב-150 שנות קיומה של יהדות הונגריה.

 

באספה הכללית שהתכנסה ב-9 בפברואר הפגינו הנציגים אחדוּת יוצאת דופן. החלטה מס' 1 (הנושאת את התאריך הנ"ל), שהתקבלה ברוב של 72 בעד, 2 נגד ו-3 נמנעים, הסמיכה את איגוד הקהילות היהודיות בהונגריה שלא לקחת חלק באירועי הזיכרון לשואה שבחסות הממשלה ב-2014, אלא אם הממשלה תסכים:

1. להפסיק את הקמת הפסל המוקדש לכיבוש הגרמני, בשל היותו סמל לבריחה מהאחריות הלאומית לשואה;
2. להפסיק את ההכנות להקמת המוזיאון ביוז'פווארוש, וזאת מכיוון שמומחי הקהילה עדיין מגששים באפלה באשר לתפיסות המונָחות ביסודו ובשל היעדר שיתוף פעולה מצד מנהלת המיזם מריה שמידט;
3. לנוכח הצהרותיו הפומביות והמקצועיות של שאנדור סקאי, המעידות על אי-התאמתו לתפקיד, יש להדיחו ממשרתו כמנהל "וריטס".

 

עמדת איגוד הקהילות היהודיות של הונגריה זכתה לתמיכה ציבורית לא רק מצד קבוצת נוצרים הונגרים, כי אם גם מצד רבים מראשי ארגונים יהודיים בינלאומיים. לעומתם, היו שהטילו ספק – בראש ובראשונה התומכים הנלהבים בתוכניות הלאומיות-נוצריות של אורבן – בתבונה שבפרסום העמדה הזאת.

 

למחרת יום ההחלטה ההיסטורית של האספה הכללית, שיגרו ראשי איגוד הקהילות היהודיות של הונגריה מכתב פייסני אל ראש הממשלה אורבן, עליו חתומים אנדראש הייזלר, פטר טודאי וגוסטאב זולטאי (Gusztáv Zoltai). הם הציעו, בין השאר,  שתחת מוזיאון יוז'פווארוש השנוי במחלוקת שבהנהגת מריה שמידט ייבנה "בית הדו-קיום", שיוקדש לסימביוזה בין התרבויות היהודית והלא-יהודית. תוך פסיחה על חששותיהם הקודמים ביחס לפעולותיו של סקאי, טענו הכותבים כי ההתנצחות בעניין הפסל "מסבה נזק למולדתנו הונגריה" והציעו לקיים דו-שיח על הפסל המתוכנן לציון הכיבוש הגרמני. בהנחה שהמכתב נועד לשכך את הסכסוך, היו שסברו שהוא "חכם", בעוד אחרים גרסו שהוא חנפני ובוגדני.

 

תשובתו של אורבן התאחרה מעט, והגיעה ב-19 בפברואר. לצד הערכתו לנימה ה"קונסטרוקטיבית"

של מכתבם, אורבן הזכיר למנהיגים היהודים את יוזמותיו ותמיכתו בפעולות זיכרון לשואה, לרבות הקמת המרכז לזיכרון לשואה וקביעת ה-16 באפריל כיום הזיכרון לשואה. הוא נמנע מלגעת בהצעות הספציפיות שהעלו המנהיגים היהודים, ותחת זאת העיר כי לנוכח מערכת הבחירות שהחלה רשמית ב-15 בפברואר, יידחה הדו-שיח המוצע עד לאחר חג הפסחא.

 

תגובתו של לאזאר על עמדת איגוד הקהילות היהודיות היה יותר תוקפני. הוא השתלח בראשי הקהילות בשל "האולטימאטום" שלהם – שמעולם לא הגישו – וטען שהוא טומן בחובו סכנה של הרס תוכניות הממשלה לזכר השואה. כן האשים אותם ב"ליבוי מחלוקות בין הונגרים לבין יהודים שבמשך מאות שנים היו מאוחדים וחיו אלה לצד אלה", תוך התעלמות צינית מהזוועות של תקופת הורטי, שהגיעו לשיאן בשואה.

 

הסיכויים ליישב את נושאי היסוד שבמחלוקת בין הקהילה היהודית לבין ממשלת אורבן אינם גדולים. כיום, החוקה החדשה "מטילה איסור" על קבלת האחריות לשואה. ההתמודדות עם הפער הגדול בין הגישות תלויה במידה רבה בתוצאות הבחירות שיתקיימו באפריל 2014; מרבית הפרשנים סבורים כי ידה של מפלגת פִידֶס תהיה שוב על העליונה. בינתיים, אין ספק שהממשלה תתמיד במאמציה לטהר את תקופת הורטי, תמשיך להעביר את מלוא האחריות לשואה לגרמנים, ותוסיף לעודד את ההסתה האנטישמית של מפלגת יוביק (Jobbik) הניאו-פשיסטית ובעלות בריתה. במקביל, ככל הנראה יותר ויותר קהילות וארגונים יהודיים יחליטו שלא לקחת חלק באירועי הזיכרון שבחסות הממשלה ולהשיב את המענקים שקיבלו מהקרן האזרחית.

 

לא מעט בני אדם בעלי רצון טוב – יהודים ונוצרים כאחד – הוכו בהלם לנוכח ההתפתחויות האנטישמיות המזלזלות בשואה בהונגריה מאז שינוי סדרי השלטון ב-1989. זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם השנייה רָווְחה האמונה שהשואה תשים קץ למכת האנטישמיות עתיקת היומין. אלי ויזל, בעל פרס נובל לשלום, האמין כי השואה תעמיד לעמוד הקלון את כל מי שהתגאו באנטישמיות שלהם, אך לאחרונה הודה כי טעה, וכי בני אדם אינם מתביישים עוד באנטישמיות שלהם. מצב עניינים זה בהונגריה קיים בעיקר בגלל מדיניות טיהור ההיסטוריה, עליה ניצחו ראשי המדינה והממשלה מאז שינוי סדרי השלטון ב-1989. לנוכח הצעת החוקה שאימצו, המנקה את הונגריה מכל אחריות לשואה, הצהרותיהם של נציגי הממשלה בדבר מחויבותם לציין מלאות 70 שנה לשואה באופן מכובד נשמעות חלולות לחלוטין.

הזלזול בשואה, עיווּתה והכחשתה הלכה למעשה טומנים בחובם סכנה חדשה לעם היהודי. על שורדי השואה מוטלת אחריות מיוחדת לעמוד כנגד סכנה זו. וכך כתב אלי ויזל:

 

חובתו של שורד לשמש עֵד למתים ולחיים כאחד. אין לו הזכות למנוע מהדורות הבאים את הכרת העבר, השייך לזיכרון הקולקטיבי של כולנו. שכחה אינה רק מסוכנת, היא גם פוגענית: הְַשְכָּחת המתים כמוה כרציחתם בפעם השנייה.

 

המתקפה האנטישמית על הזיכרון כרוכה בסכנה: ללא זיכרון אין היסטוריה וללא היסטוריה אין המשכיות לאומית-אתנית. בהקשר זה, מן הראוי להזכיר את סיסמת המפלגה המובאת בספרו של ג'ורג' אורוול 1984: "מי ששולט בעבר שולט בעתיד. מי ששולט בהווה שולט בעבר". היסטוריה היא נשק אימתני, משחית והרה סכנות, במיוחד כשהיא בידיהם של לאומנים שוביניסטים הנחושים לעצב אותה. כל עוד לא תוסר המסכה מעל פני מטהרי ההיסטוריה ולא תחל פעולה כנגדם, יאבדו העדויות על השואה, ואולי אף יימחק כליל. על כל אדם ואדם להגן על יושרת אותן עדויות כדי שדורות ההווה והעתיד יפיקו את לקחיה, ובכך ימנעו אסונות נוראים בעתיד.