ט' באייר תשע"ו
17 במאי 2016
לכבוד
יובל אלפן
הוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה
שלום לך.
לבקשתך, אני בא לחוות כאן את דעתי בדבר הדרכים ההולמות את ההוקרה הממלכתית והציבורית של היהודים שגילו גבורה עליונה בהצלת יהודים מן השואה במהלך מלחמת העולם השנייה.
מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. גורלו של העם היהודי, בעבר, בהווה ובעתיד עומד במרכז ההוויה שלה כמדינת הלאום של העם היהודי. המדינה אמורה לתת ביטוי הולם, בחוקיה, במוסדותיה ובהליכותיה ליחס שלה למרכיבים מרכזיים בגורלו של העם היהודי. בעברו של העם היהודי, מאז החורבן לפני כאלפיים שנה, אין מרכיב מרכזי העולה בחשיבותו, בהיקפו ובמשמעותו על השואה שהתחוללה במהלך מלחמת העולם השנייה.
מובן מאליו, כי מדינת ישראל אמורה לתת ביטוי הולם בחוקיה, במוסדותיה ובהליכותיה ליחס הממלכתי והציבורי הראוי לתקופת השואה. האם המדינה נוהגת כהלכה בביטוי הולם של היחס הראוי לתקופת השואה, על מכלול היבטיה? זו שאלה שמדינת ישראל חייבת לתת לעצמה ולאזרחיה תשובה מלאה ומשכנעת עליה.
התשובה המלאה היא מורכבת: יש היבטים של תקופת השואה שמתבטא במדינה היחס הראוי אליהם, אבל יש היבטים אחרים של תקופת השואה שהיחס הראוי אליהם כלל לא מתבטא בחוקי המדינה, במוסדותיה ובהליכותיה.
המדינה והציבור מתבטאים באופן מכובד, מתמיד ומרגש ביחס לששת מיליוני היהודים שנספו בשואה, לכולם יחד וככל האפשר גם לכל אחד ואחת מהם בפני עצמם. יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מוסד "יד ושם", המפעל "לכל איש יש שם" ופעילויות רבות אחרות, ממלכתיות, ציבוריות ואחרות, כולם דוגמאות לביטוי הראוי של היחס להיבט המרכזי של השואה, הלא הוא הרצח של ששת מיליוני היהודים.
בצד ההיבט המרכזי הזה של תקופת השואה, בולטים כמה היבטים נוספים ויש מקום לשאול לגבי כל אחד מהם בפני עצמו, כיצד בא לידי ביטוי, באופן ממלכתי וציבורי, היחס הראוי אליו. ההיבטים הללו, שאי אפשר להפריז בחשיבותם, הם כולם היבטים של המאבקים שהתרחשו בתקופת מלחמת העולם השנייה כנגד השואה וכנגד כל אלה שחוללו אותה. אזכיר כאן שלושה היבטים כאלה:
- המאמצים של יהודים להציל יהודים מידי אויביהם, מחוללי השואה;
- המאמצים של לא-יהודים להציל יהודים מפני אויביהם, מחוללי השואה;
- ההשתתפות של יהודים, במסגרת צבאות של בנות הברית, במלחמה בגרמניה הנאצית ושותפותיה, באופן שתרם לניצחון במלחמה, קרב את סופה ואת סיום פעילות ההשמדה בשואה.
משלושת ההיבטים הללו, ההיבט השני זוכה ליחס החיובי הראוי לו, ההיבט השלישי זוכה ליחס שולי, אבל לא אעסוק בו כאן, ואילו ההיבט הראשון זוכה ליחס בלתי ראוי בעליל.
אני סבור שהמדינה הייתה צריכה לכונן את הדרך הממלכתית והציבורית להוקיר באופן מכובד ומתמשך את כל היהודים שסיכנו את חייהם עד כדי חירוף הנפש במאמץ להציל יהודים אחרים, בהיקף האפשרי בנסיבות הפעילות שלהם. המדינה הייתה צריכה לכונן דרך כזאת במקביל לדרך המכובדת שכוננה להוקרת "חסידי אומות העולם". הדעת אינה סובלת את ההבדל בין היחס לחסידי אומות העולם לבין היחס ליהודים בהקשר של מאמצי הצלה, מסוכנים ומתמידים, של יהודים מפני מבקשי רעתם והשמדתם. לו יתואר, שבנסיבות מסוימות עסקו יהודי אחד ולא-יהודי אחד באותו מבצע הצלה, יחד תכננו, יחד חרפו את נפשם, יחד הצליחו במה שניסו לעשות ויהודים ניצלו בזכותם, האם יעלה על הדעת להוקיר את הלא-יהודי שבשניים בדרכים רבות וטובות, כנהוג ביחס לחסידי אומות העולם, ולעבור בשתיקה על חלקו של היהודי באותו מאמץ הרואי? הבחנה כזו היא בעיניי בלתי מוסרית בהחלט.
מוכרים לי שני ניסיונות להצדיק את ההבחנה הזאת. אף אחד אינו מצליח להיות הצדקה של ממש להבחנה בין הלא-יהודים לבין היהודים, בהקשר של מאמצי הצלת יהודים. נתבונן בהם מן הקל אל הכבד.
ניסיון הצדקה אחד מצביע על פעולות שונות המתבצעות במסגרת "יד ושם" להוקרת יהודים שלקחו חלק במבצעי הצלה מסוכנים. טיעון כזה אינו מצדיק קיום מסלול מסודר להוקרת חסידי אומות העולם והעדר כל מסלול מסודר להוקרת יהודים מצילים. למה נחוץ מסלול מסודר, אם אפשר להסתפק בשורה ארוכה של פעולות? למה המדינה לא מסתפקת ביכולת לקיים פעולות רבות, אלא מכוננת ומקיימת מסלול מסודר לחסידי אומות העולם?
אם דרוש מסלול מסודר, הנותן מעמד ממלכתי, מכובד, קבוע ובולט להוקרת חסידי אומות העולם, מדוע יש להסתפק בפעולות להוקרת יהודים מצילים ולא לכונן מסלול מסודר, הנותן מעמד ממלכתי, מכובד, קבוע ובולט, כראוי, כשמדובר ביהודים?
ניסיון הצדקה אחר הוא בעל אופי ערכי. הוא בא להצדיק את ההבחנה בין לא-יהודים שחרפו את נפשם בהצלת יהודים לבין יהודים שחרפו את נפשם בהצלת יהודים על יסוד ההבחנה בין מי שפעל לפנים משורת הדין, שלא במסגרת חובה, לבין מי שפעל מפני שהיה חייב לפעול. לפי הטיעון הזה, חובתם של יהודים הייתה להציל יהודים אחרים, ככל שיכלו לעשות זאת, אבל זו לא הייתה חובתם של לא-יהודים ואם עשו זאת הרי הם בגדר חסידי אומות העולם וראויים להוקרה מיוחדת.
אינני מקבל את הטיעון הזה, כי אף אחת מהנחותיו אינה נכונה, לדעתי. ראשית, קראתי שיחות עם חסידי אומות העולם שעל השאלה למה עשית מה שעשית, חרף סכנת הנפשות שבדבר, הם ענו במונחי תודעת החובה שהחזיקו בה לפעול כפי שפעלו. היה מי שלפי תפיסתו זו הייתה חובתו כנוצרי מסור, היה מי שלפי התפיסה העצמית שלו היה חייב לנהוג כך כמוסלמי (קונסול תורכיה ביוון, לדוגמה) ולא אחד ולא שניים סיפרו שזו הייתה החובה שלהם כבני אדם מוסריים. לא הייתי מתפלא אם רוב חסידי אומות העולם היו מתגלים לנו כמי שפעלו על יסוד תודעה של חובה. ובכך אינני גורע מן הכבוד שהם ראויים לו, מן ההוקרה הממלכתית והציבורית שיש להעניק להם, אף לא כמלוא הנימה.
גם היהודי שחרף את נפשו בניסיון להציל יהודים, שפעל מתוך תודעת החובה להציל את בני עמו מידי המבקשים להשמידם, ראוי לכבוד ולהוקרה. השאלה אם מאמצי הצלה כאלה היו בגדר חובתם של היהודים אינה מעלה ואינה מורידה. ראשית, הם גילו אומץ לב קיצוני, ממש חרפו את נפשם למען זולתם. וכבר על כך הם ראויים לכבוד ולהוקרה. ושנית, הם עשו זאת במקום שבו רבים מאוד לא עשו זאת, מטעם זה או אחר. הם בלטו בתוך הרבים שלא נהגו כמותם. וגם על כך הם ראויים לכבוד ולהוקרה.
במאמר מוסגר ארשה לעצמי להעיר שגם בהקשר של עיטורים וצל"שים לחיילי צה"ל עלה פעם טיעון בנוסח שלא מגיע לאף אחד שבח על כך שמילא את חובתו, אולם אני מכיר מקרוב את כישלון הטיעון הזה, את הצל"שים והעיטורים שניתנו ללוחמים למרות שניתן לומר עליהם שמילאו את חובתם, כדוגמת החובה לא להשאיר פצוע בשטח. שבח מגיע גם על אומץ לב שיש בו חירוף הנפש וגם על גילוי אומץ לב כזה בנסיבות שבהן לא רבים מגלים אותו.
מלאכת הכינון של מסלול מסודר להוקרת יהודים שהצילו יהודים לא תיעשה כלאחר יד, אבל היא לא תהיה מורכבת במיוחד. כשיגיע הרגע לעשות זאת, אוכל להציע את העקרונות להכרה באדם כמי שלקח חלק פעיל במאמצי הצלת יהודים הראויים להוקרה. בהקשר הנוכחי אסתפק בשני עקרונות שראוי להזכיר. עיקרון אחד: כיוון שהמדינה לא כוננה מסלול מסודר, מן הראוי יהיה לכונן עתה מסלול שיוכל לבטא הוקרה ליהודי שחרף את נפשו בהצלת יהודים גם אם כבר הלך לעולמו. ועיקרון שני: הייתי רוצה לראות הכרה והוקרה במדיניות לקולא ולא במדיניות לחומרא בהגדרת אמות המידה ובבדיקת הראיות העובדתיות.
אני ממליץ, אפוא, בחום וללא שום הסתייגות, על קבלת ההצעה של הוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה, לנקוט בצעדים ממלכתיים של חקיקה וכינון מסלול מסודר, במקביל למסלול של הוקרת חסידי אומות העולם, גם ליהודים שחרפו את נפשם בהצלת יהודים במהלך השואה.
בברכות חמות ובכבוד רב,
פרופ' אסא כשר
פרופסור אמריטוס מהקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה
ופרופסור אמריטוס לפילוסופיה
