"מימיש" (יצחק הרבסט) היה מכונה "מר' מחתרת". הוא היה אמיץ וזריז ובעל תושייה וידע להסתוות ולהיטמע בין הגויים ופעל רבות להצלת יהודים בהונגריה. בשלב מסוים הוא החליט לנסות לעלות לארץ ישראל, עם אשתו יוצה. שניהם, יחד עם חבר נוסף עלו על הרכבת בודפשט-סגד, משם תכננו לעבור את הגבול בעזרת מבריח.
בתחנה שלפני האחרונה עלו על הקרון לובשי מדים והתחילו לבדוק את תעודות הנוסעים. תעודותיהם, המזויפות, נבדקו והוחזרו להם והם יכלו לנשום לרווחה. בערב הגיעו ליעדם יצאו מהרכבת והלכו ברחוב, כאילו בנפרד. לפתע הופיעה קבוצת חיילים. "עצור" קרא אחד מהם. מימיש החל לברוח אך יוצה והנס קפאו על מקומם. נשמעה ירייה ומימיש נעמד. "לא יכולנו לעשות דבר", הוא סיפר. "עצרו אותנו ואותי היכו בקתות הרובים כעונש על נסיוני לברוח. נמסרנו לידי הריגול הנגדי ההונגרי שם חקרו אותנו, מי אנחנו, מה אנחנו, מי מסייע לנו ומה אנו רוצים. השתמשו בשיטת המקל והגזר, גם מכות וגם הבטחות".
לאחר יומיים הועברו השלושה לגסטפו. לאחר ימים אחדים הם הובלו דרך רחובות סגד, יחד עם אסירים נוספים. "הייתי משוכנע שמובילים אותנו לשפת נהר "הטיסה"…מקום ההוצאה להורג. "הנס, יוצה ואני צעדנו יחד. בגלל מצבנו הגופני לא חששו כנראה שנברח. באחד העיקולים חמקנו מהשורה… רצנו ופתאום ראינו חבורת יהודים, מגויסי עבודות כפיה שחפרו תעלה במקום…על זרועותיהם ענדו סרטים צהובים. התקרבתי אליהם וביקשתי עזרה. הם אספו סכום כסף עבורנו והלכנו לכיוון תחנת הרכבת. שם ניגשתי אל רוכלת כדי לקנות כמה תפוחי עץ…היינו מורעבים. מזווית עיניי ראיתי כי שני אנשים עוצרים את הנס ואת יוצה שלי. משום מה הם לא הבחינו בי…אני מרגיש כמו מנוול" השפיל מימיש את עיניו לאחר שסיים לספר סיפורו לרפי פרידל (בנשלום), כאשר חזר בגפו לבודפשט.
יוצה והנס הוחזרו לידי הגסטפו. שם ספגו מלקות במשך ימים, כדי להכריחם לגלות את מקום המצאו של מימיש, כיוון שכבר ידעו שיוצה היא אשתו. עינו אותה בשיטות נוראות. היא נחבלה בכל גופה, פניה הפכו לעיסה נפוחה של דם, שיער ובשר. היא הוכרחה, שוב ושוב, לנגב בגופה העירום את ריצפת הבטון המחוספסת של תא המעצר, כאשר החוקרים שופכים עליה דליי מים קרים. אך היא לא גילתה דבר.
בהנהגת המחתרת, בבודפשט, חיפשו דרך להושיע. מימיש לא ידע את נפשו, הוא היה אחוז פלצות. מצד אחד הוא לא רצה לסכן אף אחד מהפעילים במחתרת ומצד שני כל נימי נפשו רעדו בגלל רעייתו הנמקה ומעונה בכלא.
ואז הופיע האיש. "אני מחפש את האדון סאבו" אמר הזר. "גם אתה?" שאל השומר והיפנה אותו לפיל, שהזדהה אזבשם זה, וישב עם חבריו להנהגה בקומה השלישית בבניין. "שמי מילאן" הציג הזר את עצמו, "סרבי מטופולה ושייך לפרטיזנים של טיטו. באתי מסֶגֶד ואני רוצה להציע עסקה לשחרורה של חברה כלואה שלכם. אני עובד בשביל הגסטפו כדי לרכוש את אמונם". "איך נוכל לסמוך עליך?" שאל רפי. "אתם חייבים להאמין לי, זה הסיכוי היחידי לשחררה. מצבה לא טוב וכל יום יכול להיות גורלי, צריך למהר". "כמה כסף אתה צריך?" שאל מימיש. "אני צריך כסף ובחורה שתצטרף, שאותה אציג כגיסתי, שזקוקה לעוזרת בית".
נקבעה פגישה נוספת עם האיש בבית קפה ברחוב קיראי. "ציפי המתאימה ביותר" אמר רפי, "יש לה העזה, היא יודעת גרמנית והיא נאה מאוד ואין ספק שתסכים". אפרא (אגמון) החוויר. ציפי הייתה חברתו האהובה ולימים אשתו היה זה תורו של אפרא לדאוג, זאת לאחר ש"תמרקה", חברתו של רפי, בדיוק שבה מארגון "הטיול" (הכינוי שהדביקו להברחת היהודים לגבול הרומני) בעיר הגבול "אורדאה", כמה ימים קודם.
,מה דעתך?" שאל פיל את מימיש. "אני לא יודע אם עלינו לסכן את ציפי…"ואמינותו של מילאן?" המשיך פיל, "אני מתרשם כי הוא דובר אמת" אמר אפרא. "אני אדבר עם ציפי" אמר רפי. ..וציפי, היא לא היססה ויצאה למשימה.
מילאן וציפי הגיעו יחד אל כתלי הכלא בסֶגֶד. כ"גיסתו" של מילאן היא סיפרה לקציני הגסטפו כי היא מאוד זקוקה לעזרה בבית. "החזירה היהודייה שרוצה להיות עוזרת בית, שתקום !" צעק הסוהר ההונגרי. על ריצפת התא היו שרועות עשר נשים מוכות עד בלי הכר. ציפי העבירה מבטה ולפתע נחו עיניה על אישה מכווצת בפינה. "יהודית" נפלטה מפיה של ציפי שמה של המלא של יוצה. מילאן לחץ את זרועה בחוזקה. "ביטה?" (סליחה), פנה אליה הגרמני בהרמת גבה…"אני מתלבטת במי לבחור אבל נדמה לי שמצאתי אישה מתאימה", הסבירה לגרמני שנקש בעקבי מגפיו, "את זו" והצביעה על יוצה. ציפי צעדה אליה ונעצרה מולה ויוצה זיהתה אותה. "אבל יש חזקות ממנה" אמר הסוהר. יוצה קמה על רגליה וקומתה התמירה שימשה כהוכחה לחוזקה. " היא תתאים" אמרה ציפי. "קדימה חזירה יהודייה" צעק הסוהר ומילאן מיהר ובעט באחוריה: "זוזי!". כאשר הגיעו לדירתו של מילאן נפלו שתי הנשים זו על צווארי זו ובכו בכי של כאב ושל שימחה. "סלחי לי על הבעיטה" אמר מילאן. "תודה לך" השיבה לו יוצה.
כיוון שהוא ויוצה חמקו מתוך מרתף המוות של הגסטפו, נותר למימיש לדאוג להתאוששותה מן המכות האכזריות שספגה. "מהר מאוד", שמחנו לשמוע, סיפר רפי, "נוצר מימיש קטן, שלא התבייש לבעוט חצופות ביוצה – הפעם מבפנים".
